גבורת בני גד
וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר וגו' נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן (לב, לא-לב)
לגבורה נפלאה זכו בני גד, כפי שבירכם משה רבינו לפני מותו ואמר עליהם "וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד" (דברים לג כ), וכפי שפירש רש"י שם: "הרוגיהן היו ניכרין, חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת".
ויש להבין במה זכו בני גד לגבורה מופלאה זו.
אך הנה כתב האבודרהם בהלכות ברכות השחר: "סח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה, שעל שם קיום מצות תפלין כתקנן בזרועו ובקדקדו יתקיים באנשי המלחמה 'וטרף זרוע אף קדקד'". כי כאשר פועל האדם בסדר הרצוי, יוכל לגבור על כל אויביו.
והנה, בני גד זכו גם לגבורת הגוף כפשוטה, והיו גיבורי חיל ההולכים חלוצי צבא לפני המחנה (ראה במדבר לב יז; יהושע ו ט וברש"י שם). אך הדבר ברור, כי גבורת גופם לא לחינם זכו לה, אלא בוודאי נאזרו תמיד בגבורה לעניני הרוח, ובקיום התורה והמצוות. ומאחר ומצינו כי נתקיימה בהם הבטחת התורה 'וטרף זרוע אף קדקוד', פשיטא שידעו לכוון את סוד התפילין, לסמוך תפילין של יד לתפילין של ראש, הן בקיום המצוה בפועל והן בכוונה הראויה הנלמדת מן המצוה, להקדים את הכנת הגוף ותיקון המידות קודם לתיקון המוח, ובסמיכת גאולה לתפילה.
ועוד נמצאה בהם מעלה גדולה, שידעו לחבר עצמם עם משה רבינו שהוא התפילין של כל ישראל (ראה ליקוטי הלכות או"ח הל' תפילין ה"ו), שלא רצו להיפרד ממנו, עד אשר נקבע מקום מנוחתו בנחלת בני גד, "כי שם חלקת מחוקק ספון" (ראה דברים לג כא וברש"י שם).
