הראיה שדתן ואבירם ירדו מנכסיהם ולא היו מצורעים
וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם וגו' בְּקֶרֶב כָּל יִשְׂרָאֵל (יא, ו). בגמ' נדרים (ז, ב) איתא לגבי דתן ואבירם דמה שנאמר לגביהם (שמות ד, יט): כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים וגו' ר"ל שירדו מנכסיהם ועניות כמיתה וכו'.
וכתב הר"ן (שם): דאע"ג דאמרינן התם (להלן נדרים סד, ב) דארבעה חשובים כמת, עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בנים, הכא ודאי מעניות קאמר, דאין לומר שנסתמו וכו' וליכא למימר נמי שהיו מצורעין, דהא כתיב (דברים יא, ו): בקרב כל ישראל, וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה, דהא אמרינן שחזרו למומן במעשה העגל וכו' עכ"ד. והיינו דמהפסוק דכאן דכתיב: בקרב כל ישראל, מוכח שלא היו דתן ואבירם מצורעים.
בספר להב אש - תולדות הרה"ק מזיכלין זצ"ל (עמ' 24) מביא שבעת שהיה הרה"ק מזיכלין ילד קטן כבן י"ב שנים בא לפני הגאון ר' ליביש צינץ מפלאצק, ושאל הגאון מפלאצק את הרה"ק הנ"ל, איך כתב הר"ן דא"א לומר שהיו מצורעים כיון דכתיב בקרב כל ישראל, הרי נוכל לומר שהיו מצורעים ומ"מ כיון שהיה קודם מ"ת היו שפיר בתוך המחנה.
ומביא בספר הנ"ל: ועודנו מלין בפה קדוש הגאון מוהר"ל ז"ל ולא הספיק לגמור את דבריו, ענה רבינו ז"ל תיכף ומיד תוך כדי דיבור, והלא כל עיקר הטעם שהמצורע חשוב כמת הוא בעבור שצריך להיות מחוץ למחנה ואינשי בדילין מני', ואם נאמר שהיו מצורעים רק היו בקרב המחנה [בעבור שהיה קודם מתן תורה] א"כ כבר אינו חשוב, כמת, והקושיא אזדא לה.
וכשמוע הגאון מוהר"ל זצ"ל את התירוץ הנפלא מניה וביה יוצא מפי הילד הקטן בשנים הזה, התבונן תיכף כי חריף הוא בשכלו הזך והתפעל מאוד, והתחיל להאריך עמו בדיבור חידושין דאורייתא, הוא הגאון זצ"ל מותיב, והילד הוא רבינו ז"ל מפרק, ואז כבר ראה ונוכח הגאון ז"ל כי ישנו לפניו עלם קטן בשנים מעט הכמות ורב האיכות, ועוד יותר התפלא הגאון ז"ל שחוץ ממה שראה חריפותו של רבינו ז"ל, עוד מצא בו בקיאות רב בגפ"ת והראשונים, והדבור ביניהם נתמשך כמה שעות. עכ"ד שם ודפח"ח.
