כשמוכיחים לאדם - לא להוסיף דברים שאינם קשורים לחטא
הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא (יט, יז).
הגה"צ רבי שמואל צבי ווייס (מתלמידי מהרי"א מזידיטשוב ואביו של הרה"ק האמרי יוסף מספינקא) זצ"ל, היה דר בעיר מונקאטש בתקופה שהגה"צ רבי חיים סופר בעל שו"ת מחנה חיים שימש שם ברבנות בעיר, וכידוע היו לו חיכוכים עם החסידים שבעיר, ומצד שני רבי שמואל צבי שהיה משמש שם כראב"ד, כולם העריצוהו.
פעם כאשר דיברו ביניהם רבי חיים סופר ורבי שמואל צבי אמר לו הגר"ח:
הלא אמרו חז"ל בכתובות (קה, ב) האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לא משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא, וא"כ מכאן קשה עליכם מדוע בני העיר מתקוטטים אתי, ולא אתכם?
השיב לו רבי שמואל צבי: הנה דרכו של הרב היא, כשהוא שומע תלונה על איש אחד מן החסידים, שלא התנהג ביושר במסחרו או אִנָּה את זולתו וכדומה, הוא קורא לו, ושואלו בלשון חידודים, האם קודם שעשה הגזילה לבש גארטל (-חגורה) והלך למקוה וכו', ועי"ז הרב מעורר על עצמו את חמת זעמם של החסידים, כי בדברים כאלו הוא מזלזל בהם ומבטל את כל מעלתם, לכן הם שונאים אותו. אבל אם הרב היה מוכיח את האיש הזה באמור לו רק "למה גזלת ממון זולתך" ולא היה מוסיף עליהם שאר דברים, היה מתקן יותר ולא היו שונאים אותו.
והוסיף רבי שמואל צבי דזה הביאור בגמרא הנ"ל, האי צורבא מרבנן דמרחמין ליה בני מתא, לא משום דמעלי טפי, אלא משום דלא מוכח במילי דשמיא, היינו שאינו מערב בתוך תוכחתו את ה'מילי דשמיא' שלהם, ללעוג עליהם.
וזה יסוד מוצק בתוכחה, שאם פוסלים את האדם לגמרי, א"כ אין לו מה להפסיד עוד, ואז לא יקבל את התוכחה. וזה מרומז בקרא, "הוכח תוכיח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא", היינו שלא תשא עליו עוד חטאים, לצער אותו ולהגדיל את העוולה שלו, אלא תוכיח אותו על עצם החטא הזה, ותו לא.
