מבט פנימי אל נדבת הלב שבזהב ובכסף
אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן וגו' (לח, כא).
בדרכי משה (יורה דעה סימן רנ"ז) הביא הרמ"א תשובת מהר"י וויל (סימן קע"ג), בדבר פרנס נאמן וגבאי צדקה ששימש עשרים שנה בתפקידו, ואחר זמן זה קראו עליו תגר ותבעוהו הקהל ליתן דין וחשבון על כל מעשיו באותן השנים. ופסק שם שאם מינוהו הקהל אינו חייב לתת חשבון כיון שהאמינוהו, ורק אם נתמנה על פי השררה או בדרכי אלמות שאימתו מוטלת על הבריות אז חייב לעשות חשבון. אך הוסיף שמכל מקום גם אם מינוהו הקהל ראוי לו ליתן חשבון אף שאינו חייב.
וכתב על זה הב"ח (יורה דעה שם), כי מקור הדברים מהנהגת משה רבינו ע"ה, שנתמנה מפי הגבורה ומי כמוהו נאמן ביתו, ומכל מקום נתן חשבון לפני בני ישראל.
ובביאור הגר"א (שם אות א) הביא כמקור על זה את דברי המדרש בפרשתנו (מדרש תנחומא פרשת פקודי, ה) שם דרשו על משה רבינו את הפסוק (משלי כח כ) "אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת".
אכן, נוכל להאיר באור חדש על הלכה זו. כי כאשר ערך משה רבינו את חשבון פקודי המשכן, היתה בזה משום פעולה נוספת אשר נועדה לחמם ולהלהיב את העבודה ועושיה, כנגד צינת הקרירות. כי אמנם בדרך כלל עריכת החשבון ודקדוקיו אינו מעשה שיש בו לב רגש, כי אם שכל ומוח, אמנם כאשר עסק משה רבינו בדקדוק החשבון, ראה בו את נדבת ליבם של ישראל. שוב אין כאן רק חומרי גלם, זהב וכסף ונחושת, כי אם פיסת לב שנתן הנותן מתוככי פנימיותו, מאת כל איש אשר ידבנו ליבו.
