מדוע דוקא אצל בני ישראל יש טומאת מת
זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה וגו' (יט, ב).
אמרו חכמינו ז"ל "צדיקים אינם מטמאים במיתתם" (כתובות קג: ועי"ש בתוד"ה אותו, יבמות סא.). ביארו הראשונים (ראה רמב"ן - עה"ת ריש פר' חוקת, ורבינו בחיי - ריש פר' אמור ועוד) דטעם טומאת המת הוא בעטיו של נחש, והנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו "צדיקים אינם מטמאים" עכ"ד.
ענין טומאת מת - מסביר רבינו האור החיים הק' בפרשתנו במשל נפלא, וכה כתב: משל לשני כלים שהיו אצל בעל הבית, אחת מלאה דבש ואחת מלאה זבל, ופינה אותם והוציאם מחוץ לחדר, אותה שהיתה מלאה דבש מתקבצים לה כל הזבובים והרמשים, ואותה שהיתה מלאה זבל הגם שיכנסו לה קצת מהרמשים לא ישוה לשל דבש.
וכמו כן אדם מישראל שמת כיון שהוא מלא קדושה המתוקה וערבה, בצאת הנפש ונתרוקן הגוף יתקבצו הקליפות לאין קץ שהם כוחות הטומאה התאבים תמיד להדבק בקדושה ליהנות מן הערב, ולזה יטמא באוהל ואפילו אלף בתים מקובצים ואחת פתוחה לחברתה, הטומאה תמלא כל החלל המקורה.
משא"כ אשר לא מזרע ישראל, להיותו משולל מהקדושה אין כל כך התקבצות הטומאה אלא חלק הממית הנדבק בגוף, ואשר יסובב הכל הוא התורה עכ"ד.
וכהשלמה לדבריו יש לציין את דברי הקדושת לוי (בפרשתנו) שכתב: הנה יש מלחמה תמידית בין הנשמה והחיות עם הגוף, והאדם הזוכה מנצח את הגוף לעשות רצון הנשמה, ולמה אין הגוף רוצה לעשות רצון הנשמה כיון שאינו משיג את טעמי התורה והמצוות, משא"כ הנשמה שהיא נחצבת מתחת כסא הכבוד שואפת תמיד לעשות מצוות ומעש"ט. "ולכך האדם המת שהנשמה עולה למעלה ונשאר הגוף לבדו מטמא הגוף, ולכך קברי צדיקים אינם מטמאים כי הגופים מהצדיקים הם מזוככים עד שגופיהם ג"כ רוצים בקיום התורה והמצוות, ולכך גם הגופים שלהם אינם טמאים" עכ"ד.
