מדוע נחלקו ב"ש וב"ה 'שתיים ומחצה' שנים

וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה וגו' (כה, א).

יש לומר על פי מאמרם ז"ל (עירובין יג:): "שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל אם נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא". ולכאורה יש להבין, מדוע ארכה המחלוקת דווקא משך זמן כזה של שתי שנים ומחצה?

ונראה בזה, כי המילה 'תרומה' היא באותיות – תרי ממאה (זוהר ח"ג קעט.), היינו שיעור אחד מחמישים. ורמז יש בדבר על דרך הכתוב (ויקרא כה, י): "וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה", שצריך האדם לקדש על כל פנים אחד מחמישים מכל ימי חייו לשמים.

וכמו שאיתא בספרים, אשר משה רבנו חי ק"כ שנים כדי לקדש את כל ימות העולם (שהם שית אלפי שנין), שיש בהם ק"כ יובלות. והנה שנות האדם הקצובות הן ק"כ שנה, כדכתיב (בראשית ו, ג): "וְהָיוּ יָמָיו מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה". ואם תפריש מהן אחד מחמישים – הרי זה קרוב לשתי שנים ומחצה (2.4 שנים).
ועל זה היו מחולקים ב"ש וב"ה: האם "טוב לו שנברא" – כיוון שעכ"פ יקדש את אותן שתי שנים ומחצה (שהן ה'תרומה' של ימי חייו), או שמא "נוח לו שלא נברא" – מחשש שמא גם את המעט הזה לא ישכיל לקדש.
וזהו הרמז בפסוק: "ויקחו לי תרומה מאת כל איש" – היינו, שעל כל פנים את זאת יעשה כל איש ואיש: לקדש את ה"תרי ממאה" מחלקו בעולם.

(אמרי נועם - פרשתנו)