מדוע נצטווה על ז' בהמות טהורות רק לאחר עשיית התיבה
מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ (ז, ב).
יש לדקדק מדוע לא אמר לו הקב"ה מתחלה שיקח ז', עד אחר שכבר נאמר (לעיל ו, כב) וַיַּעַשׂ נֹחַ ופירש"י שעשה התיבה וא"כ עשה התיבה על דעת שלא יהיו בתוכה אלא שנים שנים, ולא קיבץ מאכל אלא לשיעור שנים שנים, ורק אחר כל זה אמר ליה תקח לך ז' ז'.
ונראה לי בתחלת הגזירה לא היה העולם כדאי להשאר שבעה שבעה, ומכל שכן לקבל קרבן כדי לישבע לא אוסיף עוד לקלל ולהכות, על כן לא ציוה רק ב' ולא ז', אך ביום מיתת מתושלח נתכפר קצת ע"י מיתת הצדיק שמכפר והוקל מעליהם מידת הדין להשאיר ז' ז' ולהקריב קרבן אחר המבול לתת שארית לעולם אחר המבול כפי' רמב"ן (ז, א), דלהכי כתיב בהני ז' ז' לחיות זרע שמהקרבנות האלו הושתת העולם אח"כ - והדיבור הזה לנח היה ביום מיתתו של מתושלח דכתיב (להלן ז, ד) לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה ופירש"י אחר אבילות הצדיק, וא"כ היה הדיבור ביום מיתתו.
ונראה לי אותן הבהמות והעופות לא היה להם מקום ולא מאכל מוכן בתיבה, ובנס היו עומדים ע"ד מקום ארון אינו מן המדה הואיל והיו לקרבנות.
