ענוותנותם של משה ואהרן שחשבו שקרח חשוב מהם
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו (טז, ד).
כתב הרמב''ן, ולא 'ויפלו', כי אהרן במוסרו ובקדושתו לא ענה דבר בכל המחלוקת הזו, ויהי כמחריש וכמודה שמעלת קרח גדולה ממעלתו, אבל הוא עושה כדבר משה ומקיים גזירת מלך עכ''ל.
והאור החיים ז''ל כתב להיפך, כי משה נפל על פניו להראות שמה שנוגע למשה הוא מראה קצה האחרון של ענוה ושיווה נפשו כעפר הארץ, וכנגד גדולת אהרן אמר בוקר ויודע ה' עכ''ד.
נמצא שכל אחד מהם חשב שקורח גדול ממנו אלא שהצטער על שחולק על זולתו, אהרן הצטער שחולק על משה אבל לגבי עצמו הודה שהצדק עם קרח, ומשה הודה לגבי עצמו שהוא שפל וְהֵגֵן רק על כבודו של אהרן.
