שם 'אדם' מתקיים בחנינת עניים
במאמר זה יפרש מצווה הנלמדת ממאמר בריאת האדם 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ' וגו' (בראשית א כו), ויבואר כי תואר 'אדם' תלוי בחיבור עִם העניים, שכאשר משפיע לאחרים נעשה אדם. וכפי שהוא בעולם האצילות, ש'זעיר אנפין' נקרא 'אדם' בהשפיעו למלכות את הראוי לה, וכן הוא גם בעולם התחתון, כאשר חונן למי שאין לו מעצמו, הן לעניים, הן לשכינה הקרויה דלה ועניה, והן כאשר יש לו אשה, בזה נשלם וזוכה ל'דיוקן אדם', וכל הבריות נשלטות תחתיו. ויבואר עוד ממעלת מצות צדקה להשלים דיוקן אדם, ממה שמצינו אצל נבוכדנצר. ויביא עוד בגודל פעולת הצדקה מרות אשר חיבורה עם בועז עשאתו 'אדם'.
אחר שביאר לעיל (קודם מאמר זה) את המצוות הנלמדות מפרטים שונים במעשה בראשית, מפרש את המצווה הנלמדת ממאמר בריאת האדם 'נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם' (בראשית שם), והיא חיוב האדם להיות בשותפות ובחיבור עִם העניים, והכוונה למי שאין להם מצד עצמם, הן כלפי השכינה הנקראת 'דלה', והן כלפי עניים וכלפי כל מקבלים התלויים בנתינתו:
שם 'אדם' מתקיים בחנינת עניים
ועתה מבאר את המצווה הנלמדת ממאמר הבריאה של האדם, שהיא פִּקּוּדָא תְּשִׁיעָאָה - המצוה התשיעית, לְמֵיחַן לְמִסְכְּנֵי וּלְמֵיהַב לוֹן טַרְפָּא - לחון את העניים והמסכנים ולתת להם את מזונם, דִּכְתִיב - כמו שכתוב (שם) 'וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ', והיינו ששונה האדם משאר הנבראים אשר בריאתם נגמרה בידי שמים ביום היוולדם, אבל האדם לא נגמרה בריאתו, ועליו להשלים את עצמו על ידי השפעה לעניים ובזה נעשה ונקרא 'אדם', ונאמר 'נַעֲשֶׂה אָדָם' בלשון רבים, כלומר בְשׁוּתָּפָא כְּלַל דְּכַר וְנוּקְבָא - היינו ששם 'אדם' חל כשהוא בשותפות של זכר [-משפיע] ונקבה [-מקבל], היינו שכולל את עצמו עם עני המקבל את שפעו.
וזה פירוש המשך הפסוק של מאמר בריאת האדם 'בְּצַלְמֵנוּ' הם עֲתִירֵי - העשירים [-משפיע], 'כִּדְמוּתֵנוּ' הם מִסְכְּנֵי - העניים [-מקבל], שהעשיר המשפיע הרמוז ב'צלמנו' צריך לשתף את עצמו עם העני, ובזה משלים עצמו להיות כלול גם בבחינת 'כדמותנו' הרומז לעניים, דְּהָא מִסִּטְרָא דִּדְכוּרָא עֲתִירֵי - שהרי מצד הזכר האדם הוא עשיר, וּמִסִּטְרָא דְּנוּקְבָא מִסְכְּנֵי - ומצד הנקבה הם העניים שאין להם מעצמם, וקיומם תלוי בשפע שמקבלים מן העשירים.
