הגאון רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק זצ"ל בעל 'אור שמח' ו'משך חכמה' ד' אלול תרפ"ו
נולד בשנת תר"ג בעיר בלטרימנץ פלך ווילנא לאביו רבי שמשון קלונימוס. אביו היה למדן גדול ומרביץ תורה.
התפרסם כגאון מצעירותו. אחרי חתונתו ישב בביאליסטוק אצל חמיו. אשתו פרנסה אותו במסחר והוא ישב ועסק בתורה שנים רבות.
בשנת תרמ"ח נפטר הגאון רבי ראובן הלוי דינבורגר אב בית דין של דווינסק, ורבי מאיר שמחה נתמנה לממלא מקומו והפך לרבה של דווינסק.
כארבעים שנה שימש כרב העיר דווינסק. רבי מאיר שמחה חי בדוחק ולא רצה ליהנות משל אחרים. פעם החליטו ראשי הקהילה להוסיף על משכורתו, והוא התנגד לכך באומרו שבמשכורתו הקבועה יש לו די מחסורו, וסירב לקבל שום הוספה.
בשנת תרס"ב, כארבע עשרה שנים לאחר שנתמנה לרב בדווינסק, החל בהדפסת ספרו הגדול "אור שמח" על הרמב"ם. שלושה חלקים יצאו בחייו בוורשא, והחלק האחרון נדפס לאחר פטירתו בעיר ריגא על ידי רבי מנחם מנדל ז'ק, אב בית הדין של ריגא, שהוציא לאור גם את הספר "משך חכמה" על התורה שנה לאחר פטירתו של רבי מאיר שמחה.
רבי מאיר שמחה היה נערץ בקרב קהל עדתו ובקרב אנשי העיר דווינסק.
בשנת תרפ"ו נפטרה אשתו הרבנית חיה. מספרים שרבי מאיר שמחה התכופף כלפי ארונה ואמר: "חיה חיה, אל תדאגי, עוד בשנה זו אבוא אליך". ואמנם באותה שנה נתבקש לישיבה של מעלה ביום ד' באלול תרפ"ו.
התוכנית האלוקית להישרדות עם ישראל בגלות, וכיצד גלות, גזרות ונדודים נועדו דווקא לשמור על ייחודו הרוחני והתורני של העם היהודי
המשך חכמה, בפירושו על הפסוק "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם כי אני ה' אלקיהם" (ויקרא כו, מד), מתאר את הדרך שבה הקב"ה שומר על עם ישראל במהלך הגלות.
הוא מסביר כי הקב"ה, שידע מראש שישראל יתפזרו בארצות רבות לזמן ממושך, יצר "אופנים ותחבולות" כדי למנוע מהם להתבולל. יעקב אבינו היה הראשון שהניח את היסוד לכך, בכך שציווה לקבור אותו בארץ כנען. ציווי זה נועד להזכיר לבניו שהם רק "גרים" במצרים ושארץ ישראל היא ביתם האמיתי. יוסף הצדיק והשבטים המשיכו בדרך זו, מה שגרם לעם ישראל להישאר נפרד ומובחן מהמצרים. בשלב מאוחר יותר, אנשי כנסת הגדולה, ובראשם עזרא הסופר, המשיכו את המגמה הזו על ידי קביעת גדרים ותקנות (י"ח דבר) שנועדו להבדיל את ישראל מהגויים.
טלטולי הגלות כגורם מחזק
המשך חכמה מסביר כי במהלך הגלות, מתקיים דפוס מחזורי:
תקופת יציבות ושגשוג: עם ישראל מתיישב בארץ מסוימת, משגשג מבחינה תורנית וכלכלית, ואף עשוי להגיע למצב שבו הוא מרגיש אזרח שווה בין שווים. בתקופה זו, קיים סיכון של התבוללות תרבותית ושכחת המטרה הרוחנית.
טלטול ורדיפות: כשהסכנה להתבוללות גדלה, מתעוררת "רוח סערה" הגורמת ליהודים להיות נרדפים ומפוזרים ממקומם. טלטולים אלו מזכירים להם שהם גרים, ולא אזרחים, והם נאלצים להתאחד מחדש במקום אחר.
השפעת הגלות על התורה והאומה
המשך חכמה רואה בטלטולים אלו סיבה לקיום התורה והאומה כאחד. בארץ ישראל, התורה הייתה ניתנת להשתנות או להוספה על ידי בית דין גדול או נביאים. לעומת זאת, בגלות, המוסדות הללו אינם קיימים, ולכן התורה נשמרת בצורתה המקורית והטהורה ללא שינוי. יתרה מכך, כאשר עם ישראל מגיע למקום חדש לאחר טלטלה, יש לו התעוררות רוחנית מחודשת ללמוד ולחזק את התורה, מבלי לנסות לחדש או לשנות אותה, ובכך היא נשמרת.
המשך חכמה מסכם את דבריו בפירוש לפסוק:
"לא מאסתים": אין הקב"ה מאס בעם ישראל למרות השפלות הרוחנית והתורנית שקורית לעיתים בגלות.
"ולא געלתים": הקב"ה לא זונח אותם למרות הגירושים והטלטולים ממקום למקום.
"לכלותם להפר בריתי אתם": כל הטלטולים הללו אינם מיועדים להשמיד את העם או לבטל את הברית, חלילה.
"כי אני ה' אלקיהם": כל המנגנון הזה נועד למעשה לשמור על העם ועל התורה, ובסופו של דבר להביא לגאולה השלמה.
