הגה"צ רבי חיים יהודה לייב אויערבך זי"ע כ"ח אלול תשי"ד

הגה"צ חיים יהודה לייב אוירבך נולד בד' בטבת תרמ"ז בירושלים לאביו הגאון רבי אברהם דב אוירבך.

רבינו התחנך בישיבות ירושלים והוסמך לרבנות על ידי הרב חיים ברלין בגיל ח"י.

לאחר נישואיו עם בת הרב שלמה זלמן פרוש, מבוני ומנהיגי היישוב בירושלים החדשה ואחותו של נפתלי צבי פרוש-גליקמן. החל ללמוד קבלה מהחכם המקובל רבי שמעון צבי הורביץ, ובשנת תרס"ו ייסד יחד עמו את ישיבת המקובלים שער השמים. למרות שבשעת הקמתה היה בן פחות מעשרים, שימש לצידו של הרב הורוויץ. מאז הקדיש את כל זמנו ומרצו לביסוס הישיבה "אשר כל חיי בכל נימי נפשי קשורים בה, וזה כל ישעי וחפצי לראותה ברוממותה שתהיה לאור מזהיר ומבהיק בארץ הקודש, ותל-תלפיות לכל תלמיד חכם ברחבי תבל" (בהקדמתו לספרו "לב חכם"). ישיבה זו הפכה עד מהרה למרכז לימוד הקבלה האשכנזי בירושלים.

בשנת תרע"ו התמנה להיות סגן קונסול פרס, ובתפקידו זה הגן על יהודי הארץ במסירות נפש מפני רודנות העות'מאנים, בנותנו להם דרכון פרסי. הדבר נודע לשלטונות העות'מאניים והרב נידון למוות שלא בפניו. שעות מספר קודם ביצוע גזר הדין נתגלה לו הסוד מפי אחד מאנשי הבולשת הטורקית, והוא נאלץ להסתתר מספר חודשים מפני השלטונות. במקום מחבואו ישב ולמד עם אחד מתלמידיו, שם חיבר חלק גדול מחידושיו שהיוו חלק מספרו "חכם לב". כשהטורקים איבדו את שלטונם בירושלים, יצא ממחבואו.

בשנת תרפ"ח ייסד תלמוד תורה "שער השמים" לבני עדות המזרח, וכן כולל אברכים צמוד לישיבה ללימוד תורת הנגלה. בשנת תרצ"א יצא לארצות הברית לפעול למען הישיבה שעמדה בסכנת פשיטת רגל. מסע זה ארך למעלה משנתיים.

הרב אוירבך נפטר בירושלים בכ"ח באלול תשי"ד.

למה אומרים 'ברוך שם' בלחש - במוצאי יו"כ

הגה"צ רבי שלום שבדרון הִרְבָּה לומר בשם חותנו ווארט נפלא, וכה אמר: חותני זצ"ל שאל שאלה, ולכאורה היא שאלה עצומה, מגיע ערב יום הכיפורים המהדרין מן המהדרין אוכלים מהבוקר - ודאי כך המצוה, מנהג ישראל לחלק קצת עוגה בבוקר בבית הכנסת וכו' וכו' כל היום יש שייכות לאכילה, וקל וחומר בסעודה המפסקת. לאחר סעודה המפסקת מברכים ברכת המזון מתכוננים ללכת לבית הכנסת, לובשים טלית ובגדים לבנים כמלאכים והולכים לבית הכנסת, כתוב בשו"ע שהחכם עיניו בראשו ולא ימלא כריסו, אבל למעשה בכל נדרי' הגוף מלא באוכל בגשמיות בחומריות, וכך ממשיכים למעריב עד קריאת שמע, שם אומרים בקול רם ברוך שם כמלאכים, וכך הלאה. אחרי מעריב אומרים 'שיר הייחוד' ותהילים, ויש נשארים לישון בבית הכנסת וכך עוד ועוד, שחרית, מוסף ומנחה, מי מדבר על דברים בטלים - אף אחד. אם יש הפסקה קצרה הולכים קצת לנוח, ובקיצור כל היממה כמלאכים קודש לה' עד מעריב.

לפני מעריב תוקעים בשופר תקיעה גדולה 'והוא רחום יכפר עוון' וממשיכים עד קריאת שמע ואומרים ברוך שם בשקט, - פליאה עצומה יש כאן, בערב יום הכיפורים כשטועמים מנות גדושות של מרק ושוכחים את השו"ע שאומר לא למלא את הכרס אז אנחנו נחשבים כמלאכים, אבל לאחר יום גדוש במצוות ותפילה מיד ב'מעריב' הראשון אומרים 'ברוך שם' בלחש.

והשיב חותני: כשיושבים בסעודה מפסקת ובאמת אוכלים תרנגולת מפוטמת, והאוכל טעים מאוד, הפה אוכל אבל הפה הוא לא האדם וכי הידיים הרגליים והפה זה אדם, לא ולא, רגליים וידיים יש לבהמה, רק מה הוא האדם המחשבה, הבעל שם טוב זי"ע אומר מחשבה דאדם זה היא האדם, אם כן הבה נחשב הוא באמת אוכל, אבל המחשבה נתונה ביום הכיפורים, למה אני אוכל עכשיו, למה אכלתי כל היום, - חושב האדם לעצמו. בגלל שמצווה לאכול בערב יום כיפור בכדי שאוכל להתענות, והגמרא אומרת כל האוכל בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי, ובכלל כל ערב יום כיפור המחשבה נתונה ביום הקדוש העומד בפתח.

אבל כששומעים את קול השופר במוצאי יום כיפור, מה חושבים הא הא עוד מעט כבר אפשר לאכול ולשתות אם כך המלאך נעלם, האדם חוזר לעוגה ולקפה, וממילא הוא צריך להגיד ברוך שם בלחש.