הגה"צ רבי ישראל חיים פרידמאן זצ"ל בעל ליקוטי מהרי"ח כ"ד סיון תרפ"ב
הגה"צ רבי ישראל חיים פרידמאן זצ"ל בעל ליקוטי מהרי"ח, נולד בשנת תר"ט לאביו הרה"ח ר' יהודא פרידמאן זלה"ה, ואמו החשובה מרת מרים ע"ה. מאז ילדותו היה ניכר רבינו בכשרונותיו הנדירים כי לגדולות נוצר, והיה מצויין בין חבריו לשבח ולתהלה בתורה ובמדות טובות.
בימי בחרותו עלה רבינו ללמוד בישיבת מרן הרה"ק הייטב לב זצ"ל והיה מתלמידיו המצוינים והחביבים עליו, ומאז קשר קשר אמיץ וחזק עם רבו שלמדו תורה והיה מחסידיו המובהקים.
בשנת תרמ"ד נתקבל רבינו להיות אב"ד העיר ראחוב, עיר קטנה במארמרוש, רומניען. ניהל את ענייני העיר ביד רמה ובד בבד המשיך לעסוק בדברי תורה ולהרביץ תורה ויראה לעדרים, והיתה לו קבוצה של תלמידים עמהם למד מדי יום ביומו.
רבנו הוציא לאור את ספרו המפורסם "ליקוטי מהרי"ח" על נוסחאות התפילה והתנהגות האדם בכל יום מימות השנה בסדר נפלא ובחיפוש מקורות מנהגי ישראל, בידיעה מופלגת ובבקיאות עצומה, ועוד בחייו זכה ונתקבל הספר בחבה אצל גדולי ישראל ואצל כל מבקשי תורה, וחיבה זו נותרה עד היום הזה.
פטירתו של רבינו היתה באופן עצוב ביותר, היה זה כאשר נסע רבינו לצרכי כשרות, אשר העגלה עליה ישב נסחפה למים הזידונים, ונסתלק לבית עולמו במים רבים אדירים משברי ים, לאחר שלשה ימים נמצאה גופתו הקדושה של רבינו ונערכה לויה גדולה כראוי למעמדו הרם, והביאוהו למנוחת עולמים בעירו ראחוב.(גל' שבת בשבתו - אנטוורפן).
מליצה בדרך צחות למניחים חיי עולם
וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ (פר' עקב יא, יד).
בגמ' ברכות (לה, ב) מחלוקת ר' ישמעאל ורשב"י, דר"י ס"ל הנהג מנהג דרך ארץ, והיינו שלא ס"ל דמש"כ "לא ימוש" הוא כפשוטו, אך גם ללמוד וגם לעסוק במסחר וכדו', ורשב"י פליג וס"ל דבזמן שאין ישראל עושים רצונו של מקום אז נאמר: ואספת דגנך, אבל אם עושים רצונו של מקום אזי יכולים לעסוק כל היום בתורה ומתקיים בהו ועמדו זרים ורעו צאנכם, שמלאכתם נעשית ע"י אחרים ע"ש בגמ'.
וע"ש במהרש"א שהקשה דאיך אפשר לומר לדעת רשב"י דהקרא דכאן איירי כשאין עושים רצונו של מקום והרי כתיב כאן מפורש: והי' אם שמוע וגו' וא"כ איירי הקרא כאן בזמן שעושים רצונו של מקום.
בקובץ מגד ירחים (שנה א קו' ב עמ' י"ב) הביא בשם הג"ר יהודה אסאד זצ"ל שפירש כאן בדרך צחות ביישוב קושית המהרש"א הנ"ל, דהרי בקרא דכאן כתיב והיה אם שמוע וגו' ואיך אפשר לפרש הקרא באין עושים רצונו של מקום.
וביאר, כי דרך ההמון מניחים עסקיהם הנחוצים והולכים למקומות מושב ליצים וכדו' וסומכים על המשרתים שלהם שהם יסדרו עבורם עניני המסחר כראוי, אך כשמגיע הזמן ללכת לביהכנ"ס וכדו' אומרים - אין אנו יכולים כעת ללכת כיון שאנו חייבים לסדר עניני העסקים לבד, שאין אנו יכולים לסמוך על אחרים, וזה הפי': כשעושים רצונו של מקום, היינו כשבא העת לעשות רצונו של מקום, להתפלל וכדו', אז אומרים: ואספת דגנך, מוכרח אני בעצמי לאסוף הדגן, אבל כשלא עושים רצונו של מקום, לעניני ליצנות וכדו' אז סומכים על אחרים ומתקיים בהם אז: ועמדו זרים וגו' עכ"ד ודפח"ח.
