הרה"ק רבי מנחם קאליש מאמשינוב זי"ע
אורו של רבנו זרח באמשינוב בשנת תר"כ בבית אביו הרה"ק רבי יעקב דוד זיע"א, הרבי הראשון מאמשינוב, שהיה בנו הגדול של הרה"ק רבי יצחק מווארקי זיע"א. הצטיין בתכונות נפש עדינות, בעניוות, וביראת שמים מופלגת. מנעוריו היה מעורב עם החסידים שהיו באים אל אביו, מיצר בדאגותיהם, ומשתתף בשמחתם.
בהגיעו לגיל ארבע עשרה היה לחתן החסיד ר' שמואל משה אלברשטיין מביאלא, היה זה אחר ששחק לו מזלו, ור' שמואל משה זכה בפרס הגדול בהפיס הממשלתי, כיון שהתעשר, חשק מאד להכניס את הכלי חמדה הזה אל ביתו כַּחֲתָנוֹ.
הרבי מאמשינוב ניאות לשידוך בתנאי שבנו ישאר אחרי החתונה במחיצתו באמשינוב, והחותן ישלם את מזונותיו, כי היה קשור אליו וראה בו את יורשו הרוחני וממלא מקומו אחר פטירתו, כך נשאר רבנו באמשינוב, והוסיף לשקוד על התורה ועל העבודה בהדרכת אביו.
שנת תרל"ח כארבע שנים אחר נשואיו, נסתלק אביו והוא נתמנה למלא את מקומו, בשעת ההלוויה הגישו לו פרנסי העיר את כתב הרבנות, כך נעשה האברך בן השמונה עשרה לרב הקהילה ובעת ובעונה אחת אף לרבם של חסידי אמשינוב. לא זכות אביו בלבד עמדה לו במנוי זה, מפורסם היה כבר אז כגדול בתורה ובחסידות. חסידיו דבקו בו בהערצה יתרה, ואף הוא התכוון כנגדם בהתמסרות נפלאה.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה עבר לעיר וארשא, בה התפרסם בפעולותיו הנשגבות למען אלפי היהודים שהגלו אליה עקב המלחמה. רועה נאמן היה לעדתו עד יומו האחרון, הסבל של פליטי המלחמה נגע עד לבו, כתוצאה מכך חלה ונפל לערש דווי אשר ממנו לא קם.
בליל שבת האחרון לחייו פרשת וישלח עוד קבל את חסידיו שבאו לברכו והשיב לכל אחד "שבתא טבא" בסבר פנים יפות כדרכו, משעזב אחרון המברכים את חדרו, עיין במדרש, אחר קידש על היין ונטל ידיו לסעודת השבת כהרגלו.
לפתע החל חש ברע, ובשעה שתים בלילה החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה, במלאת ארבעים שנה בהן הנהיג את עדתו, החל מליל שבת פרשת וישלח תרל"ח. בעיירת המרפא אוטווצק, בה שהה בשבועות האחרונים לימי חייו.
חיש מהר נתפשטה השמועה העצובה, ביום ראשון התקימה הלוויתו כשאחרי מטתו נהרו עשרות אלפים יהודים מכל קצוי פולין וכל גדולי אדמור"י ורבני פולין ובא לקבורה בבית החיים בוארשא.
דרשתו הראשונה בעת התמנותו כרב
כשהתמנה לשמש כרבה של העיירה והוזמן לדרוש בבית הכנסת הגדול, נתאספו בני העיירה כולם ואז החל את דבריו בקול חוצב להבות. בשעה שיוסף הצדיק לא יכל עוד להתאפק והוא נגלה אל אחיו, מסופר בתורה (בראשית מה, א) 'וַיִּקְרָא הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי'.
הכונה היא שיוסף הצדיק התפלל והתחנן על התפשטות הגשמיות, וזה היה מבוקשו 'הוציאו כל איש מעלי', להוציא הימנו כל כח אנושי נפשי וגשמי, שלא יחוש חלילה אף נדנוד של נקמה בראותו את אחיו שמכרוהו והורידוהו מצרימה, אכן מעידה עליו התורה הקדושה, 'וְלֹא עָמַד אִישׁ אִתּוֹ בְּהִתְוַדַּע יוֹסֵף אֶל אֶחָיו'.
אז חשו וראו בעליל כל קהל הנאספים בבית המדרש, כי רבם הצעיר חשב בזאת על עצמו, שלא להתפעל כלל מכל הקהל הרב ומכל הכבוד הגדול שכיבדוהו.
