אברך שיצא לגייס כספים להכנסת כלה (בתו של חמיו) נאלץ לוותר על רשות הדיבור בבית הכנסת, ובזכות הימנעותו ממחלוקת, קיבל את הסכום החסר לו ואף "בונוס" אישי.

חשבתי: לפחות אשים מודעה, וייגשו אליי בלי שאדבר. תליתי מודעה גדולה בעניין הכנסת כלה, אבל גם זה הפריע מאוד למתרים היומי, והוא דרש בתוקף שאוריד את המודעה

כמעט התחלתי להתווכח איתו. מה אכפת לו שגם אני אאסוף היום? הרי ממילא רק הסכום שנקבע מלמעלה, הוא זה שייאסף. בעוד אני מוכיח במחשבתי את ההוא שאין לו אמונה, והוא מכריח אותי להוריד את המודעה, אני חוזר ואומר לעצמי את אותם הדברים: באמת רק הקב"ה מחליט כמה כסף ייאסף פה, ואם אתווכח זה עלול להגיע לפגיעה ביהודי, אז זהו. הורדתי את המודעה, מתוסכל.

ישבתי יחד עם הגיסים החשובים שלי באסיפת חירום. כולנו ידענו שהמצב הכלכלי של חמי אינו מהמשופרים. הוא זכה לחתן בנים ובנות, כשכל חתונה מוסיפה עוד כמה עשרות אלפי שקלים של חובות. עתה, לפני החתונה הבאה, הוחלט להציל את המצב. אחד מהגיסים, זה שבקיא במספרים ובעובדות, הציג בפנינו את המצב לאשורו, ובסופו של דיון הוחלט כי כל אחד מהבנים ומהחתנים, ואני ביניהם, יגייס סכום של שלושים ושישה אלף שקלים.

איך? מי שיש לו משלו – שיביא. מי שמכיר אנשים שיכולים לתת – שיתרים אותם. מי שמסוגל לכתת רגליים – שיעשה זאת. יש כאן מצוות של כיבוד הורים, הכנסת כלה, וצדקה מהודרת ביותר.

סברתי וקיבלתי. לא אומר שלא חשתי פיק ברכיים. מה לי ולסכומים כאלו? אני אברך כולל, אשתי עובדת, ומשכורתה מספקת את צורכי הבית ברוך ה'. מעבר לזה, אנחנו ממש לא מכירים את כללי המשחק.

עברו כמה שבועות. במהלכם, גיס אחד גייס את אביו, שהוא בעל יכולת; השני הצליח לאסוף כסף מכמה חברים שמצבם הכלכלי טוב; השלישי הביא הכול מברכת ה' עליו; והרביעי, שהוא הכי דומה לי באפשרויות שלו, אסף כסף בזיעת אפיים.

אז, זה מה שאני צריך לעשות? לאסוף כסף? לעבור מבית כנסת לבית כנסת, ולדבר אל ליבם של יהודים שזה עתה קיפלו את הטלית והתפילין? ככל שניסיתי לדמיין את זה, לא הצלחתי. מה?! אני אהיה שנורר?!

דיברתי על זה עם רעייתי, והגענו למסקנה שלהיות 'שנורר מכובד' מתאים לי יותר. אסע לחוץ לארץ עם דרייבר, ובעזרת ה' אאסוף את כל הכסף. הזמנתי כרטיס, התכוננתי לנסיעה, אך בלילה שלפני הטיסה פרצה המלחמה עם איראן, והטיסה בוטלה.

נשארתי בארץ הקודש, ומלאכת הקודש עדיין לפניי. הכנסת כלה! הכנסת כלה! חשבתי, שאם אני יכול לצאת לכמה ימים לחו"ל, ודאי שאני יכול לנסוע באוטובוס ציבורי ולהגיע לביתר. יצאתי ממקום מושבי בהר יונה, ואחרי נסיעה ארוכה הגעתי לביתר עילית, לשטיבלאך. נכנסתי וביקשתי שיאפשרו לי לדרוש כמה דקות ולאסוף כסף.

"לא יקום ולא יהיה", התעורר אברך ששמע את חילופי הדברים שלי עם הגבאים. הוא כבר תפס את היום, והוא זה שידבר ויאסוף.

"שמע לי", פנה אליי אברך מהצד, "יש עוד שטיבלאך כאן בעיר, לך לשם". הוא הורה לי את הדרך, וכשהגעתי לשם קידמה את פניי אותה חוויה בדיוק. אני מבקש מהגבאים רשות לדבר, ומיד קופץ מישהו ואומר שהוא כבר תפס.

חשבתי: לפחות אשים מודעה, וייגשו אליי בלי שאדבר. תליתי מודעה גדולה בעניין הכנסת כלה, אבל גם זה הפריע מאוד למתרים היומי, והוא דרש בתוקף שאוריד את המודעה.

כמעט התחלתי להתווכח איתו. מה אכפת לו שגם אני אאסוף היום? הרי ממילא רק הסכום שנקבע מלמעלה, הוא זה שייאסף. בעוד אני מוכיח במחשבתי את ההוא שאין לו אמונה, והוא מכריח אותי להוריד את המודעה, אני חוזר ואומר לעצמי את אותם הדברים: באמת רק הקב"ה מחליט כמה כסף ייאסף פה, ואם אתווכח זה עלול להגיע לפגיעה ביהודי, אז זהו. הורדתי את המודעה, מתוסכל.

באותו רגע ניגש אליי אברך ואמר לי, "אם אתה רוצה, תוכל לאכול כאן ארוחת בוקר". זה היה הדבר הנכון במקום הנכון. אכלתי ושבעתי, ואחרי ברכת המזון ניגש אליי האברך הרגיש הזה ושאל, "מה הסיפור? למה הדבקת מודעה ומיד אחר כך הורדת אותה?"

סיפרתי לו. הוא הנהן בהשתתפות וביקש את מספר הטלפון שלי.

אחר כך המשכתי בשקט ואספתי סכומים קטנים במניינים שהתחלפו שם עד חצות. זהו. ההשתדלות לאותו יום כבר הגיעה מעל ומעבר לכוחותיי. חזרתי הביתה וקבעתי לי כלל: בכל יום להרים טלפון לאחד מידידיי, ולהתרים אותו למטרה החשובה.

אני רוצה לומר לכם: ידעתי שאני לא באמת יכול. ידעתי ששלושים ושישה אלף שקלים הם לא במושגים שלי בכלל. לא חלמתי שאצליח, אבל הבנתי שהתפקיד שלי הוא לעשות השתדלות ולהתפלל לה'. איך בדיוק אגיע לסך הסופי? אין לי מושג, אבל הקב"ה רואה את הבן שלו מתאמץ, והוא עוזר לו.

עברו עשרה ימים, כבר היו לי ביד 12,200 ש"ח, ועדיין חסרו לי 23,800. והנה אני מקבל טלפון מהאברך מביתר עילית, אותו אחד ששאל אותי למה הדבקתי והורדתי.

"יש לי שתי מעטפות בשבילך", הוא אמר לי, "איפה בדיוק אתה גר? אני מגיע הערב להר יונה ומביא לך".

והוא הביא. מעטפה אחת ובה שבעת אלפים דולר בשביל חמי, ושנייה ובה שבעת אלפים שקלים בשבילי, באופן אישי. פרטתי את הדולרים, וכך קיבלתי במדויק את הסכום החסר. עמדתי בהתחייבות, ועוד קיבלתי בונוס.

אני מודה לה' על חסדיו, על הזכות להתגבר ולוותר, על הזכות לסייע בהכנסת כלה, ועל ההכרות הנפלאה עם אחינו בני ישראל, גומלי החסדים.

(גליון השגחה פרטית)