בגלל גדרי קדושה המנהל ביטל את הטיול המתוכנן, והוביל את הילדים לשיר מתחת לחלונו של אסיר מיואש. כיצד הפכו השירים "קה אכסוף" ו"אל תתייאש" למנוֹע של תשובה וזיכוי הרבים
יום אחד, בעודי יושב בחדרי בבית הסוהר, פנו אלי כמה מהאסירים ואמרו לי: ג'וש! תתקרב לחלון. הגיעה קבוצה של ילדים יהודים ששרים שירים יהודיים. ופתאום אני שומע מחלון חדרי את השיר "קה אכסוף נועם שבת" וכל גופי התמלא בחידודים. לאחר מכן שמעתי אותם שרים "אל תתייאש! מה' תבקש" והתחלתי לבכות. הושטתי להם את היד דרך החלון ונפנפתי להם, להודות להם. מה אֹמַר ומה אדבר? כל הלילה לא ישנתי! קיבלתי על עצמי לשמור תורה ומצוות! לפני זמן לא רב השתחררתי וב"ה חזרתי בתשובה שלימה, ואני זוכה לעמוד כאן לדבר בפניכם ולהיות ממזכי הרבים.
הגאון רבי יהודה אריה דינר שליט"א סיפר סיפור מאד מרגש שאירע בשנת תשע"ח:
בארצות הברית יש במוסדות החינוך ובתלמודי התורה שבועיים של חופשת חורף. מנהלי התלמודי תורה נוהגים לעשות קמפ לתלמידים. באחד הימים אחד המנהלים לקח את תלמידיו לפארק גדול ואטרקטיבי. כנראה שלמרות החורף היה זה יום קייצי, וכשהגיעו לפארק המנהל ראה שהפארק פרוץ. הוא הורה לכל התלמידים להסתובב אחורה, בחזרה לאוטובוסים.
נו? מה הלאה? לקחת ילדים לטיול ולא לתת להם אותו - זה דבר לא פשוט בכלל. הילדים ממורמרים, מתוסכלים, מקטרים... מה עושים אִתָּם?
אינני יודע להסביר למה, משום מה כשהאוטובוס עם הילדים עבר ליד איזשהו בית סוהר, המנהל החליט: 'כולם יורדים. עורכים סיור בבית הסוהר'! למה? מה הביא אותו לרעיון ההזוי הזה? מה זה מעניין את הילדים? איך זה מותר על פי הלכה שאוסרת להסתכל בפני רשע? לא יודע לענות! כך היה הסיפור.
הוא ניגש למנהל בית הכלא וביקש את הסכמתו להיכנס עם הילדים לסיור. הוא הסביר למנהל את הסיטואציה שהילדים הפסידו טיול, והמנהל ככל הנראה ריחם עליו והסכים. בסיור הראו לילדים את מגדלי השמירה, את השומרים שיושבים בהם, את גדרות התיל, את החומות המקיפות וכו'.
הסיור הסתיים והמנהל כינס את כל הילדים בחצר וביקש מהם לשיר. "אולי יש כאן גם אסיר יהודי שיתחזק מהשירים שלכם", הסביר המנהל. הילדים התחילו לשיר "קה אכסוף נועם שבת", ואחר כך המשיכו בשיר "אל תתייאש! מה' תבקש". לפתע הבחינו יד מושטת החוצה מסורג של חדר בקומה השלישית שמנפנפת להם לשלום. הם הגבירו את הקצב, שרו ורקדו בכל הכוח, והיד המשיכה לנפנף, עד שסיימו והלכו.
ארבע שנים לאחר מכן, בשנת תשפ"ב, בחופשת החורף, מנהל התלמוד תורה הזמין מרצה שימסור הרצאה לתלמידים בקמפ שהתקיים בחופשת החורף. סיפרו למנהל על מרצה, בעל תשובה, פה מפיק מרגליות, שמרתק את השומעים בהרצאותיו. מנהל התלמוד תורה הזמין אותו למסור את ההרצאה.
המרצה נעמד בפני התלמידים וסיפר בהתרגשות: "הייתי יהודי שומר תורה ומצוות, קלה כחמורה. את חטאי אני מזכיר: עבדתי באיזשהו מקום עבודה ומעלתי בכספים בהיקף גדול. גזרו עלי לשבת עשר שנים בכלא עם גויים, רוצחים שפלים, עם פושעים נאלחים.
ישבתי שם והתחלתי להרהר בלבי: זה המקום שלי? כאן מגיע לי להיות? כעסתי על הקב"ה. למה הוא שם אותי במקום כזה? הייתי ממורמר ומתוסכל מאד. הגיע אלי שליח חב"ד להניח לי תפילין – וסירבתי! לא רציתי לשמור כלום.
יום אחד, בעודי יושב בחדרי בבית הסוהר, פנו אלי כמה מהאסירים ואמרו לי: ג'וש! תתקרב לחלון. הגיעה קבוצה של ילדים יהודים ששרים שירים יהודיים. ופתאום אני שומע מחלון חדרי את השיר "קה אכסוף נועם שבת" וכל גופי התמלא בחידודים. לאחר מכן שמעתי אותם שרים "אל תתייאש! מה' תבקש" והתחלתי לבכות. הושטתי להם את היד דרך החלון ונפנפתי להם, להודות להם. מה אֹמַר ומה אדבר? כל הלילה לא ישנתי! קיבלתי על עצמי לשמור תורה ומצוות! לפני זמן לא רב השתחררתי וב"ה חזרתי בתשובה שלימה, ואני זוכה לעמוד כאן לדבר בפניכם ולהיות ממזכי הרבים.
מנהל התלמוד תורה אמר לו: "דע לך! אם אתה רוצה לדעת מי היו הילדים ששרו שם? אלו הם הילדים שאתה מדבר לפניהם עתה!"
כל זה ממה יצא? ממעשה אחד טוב! מזה שהמנהל החליט לא להיכנס לפארק שיש בו פריצות!
