במקום להצטדק ולחשוף את התרמית, בחר הבחור לשתוק תוך תפילה: "ריבונו של עולם, שהצער הזה יחסוך ממני נדודים בין דירות בעתיד"- הסיפור המדהים על הוויתור בישיבה שהפך לדירה ש"גדלה" מעצמה בבני ברק
נכנסתי לדירה שכורה בת שני חדרים ומחצה. בדירה הזאת נולדו לנו ארבעה ילדים כ"י, ובהגיע הילד החמישי, הרגשנו שהדירה קטנה עלינו. היה ברור שמוכרחים שינוי. אשתי התחילה לדבר על מעבר לדירה אחרת, אבל אני ביקשתי לחכות. זכרתי את המעמד המשפיל מול המשגיח, והייתי בטוח שזה ישפיע עליי עד היום.
ואכן, הפלא קרה. המשכיר של הדירה התקשר אליי ואמר, שהבניין כולו עובר שיפוץ והרחבה, והוא מעוניין להיכנס לתהליך של בנייה, שבסופו תגדל הדירה בשני חדרים נוספים, עם תוספת של חדרי שירות. הוא רק מבקש, שנצא מהדירה למשך חודשיים.
היה לי קל להיענות לבקשתו... ואכן תוך חודשיים קיבלנו דירה נהדרת, רחבת ידיים, עם כל הנוחות שהיתה חסרה לנו. חשבתי שעכשיו יעלו דמי השכירות, אולם בסופו של החודש אמר לי המשכיר: "אתה אברך, ואני לא מעלה לך את דמי השכירות. כמה ששילמת עד היום – תמשיך לשלם!"
מספר אברך מבני ברק: למדתי בישיבה טובה עם פנימייה צמודה, ובחסדי השם קיבלתי בה חדר נהדר ונדיר, בן שתי מיטות בלבד. בעוד שחבריי התמודדו עם שלושה-ארבעה חברי חדר, אני קיבלתי חבר אחד נחמד. הסתדרנו מצוין, והפרטיות נעמה לי ביותר.
כך היה, עד שהחבר שלצידי החליט שהוא רוצה שינוי. הוא התחבר עם בחור מהשיעור, ורצה שיבוא לגור לידו. הוא ידע, שאם ייגש למשגיח ויביע בקשה תמימה שכזאת, לא יהיה לו סיכוי. הן לא משנים את מצבת החדרים בשביל קשרי ידידות. היום יבקש הוא, מחר יבקש חברו, והמהומה שתיווצר מריבוי הבקשות, תקשה על הצוות והבחורים גם יחד. כדי לבקש מעבר מחדר לחדר, צריכים להביא סיבה רצינית, ואם אין, אפשר לייצר אותה.
וזה מה שהבחור שלצידי עשה. הוא ניגש למשגיח והתלוננו עליי, שאני מכוון את השעון המעורר לשעה מוקדמת מדי, ובכך מפריע ומשבש לו את הסדרים. המשגיח הקשיב בתשומת לב והבטיח לטפל בעניין. בשלב הבא הוא פנה אליי בעדינות רבה, וביקש שאעבור חדר.
ידעתי שלתלונות אין כל שחר. השעון המעורר שלי ושלו מתואמים להפליא, חיינו עד עתה בשלום ובשלווה, וכל התלונות אינן אלא עלילות שווא. לו רציתי, יכולתי להשיב שאני יודע בדיוק מהן המטרות של הבחור. יכולתי לצאת למערכה נגדו, ובעדינות רבה להבאיש את ריחו ולהעמיד את העובדות על אמתותן.
אבל שתקתי. וזאת למה? – כי נזכרתי באחותי היקרה, שנשואה כבר ארבע שנים, ובתוך תקופה כה קצרה היא הספיקה לעבור שש דירות. פה השכירות התייקרה יותר מדי, כאן היתה נזילה, שם מפגע של רעש, וכך בכל דירה סבלו היא ומשפחתה מבעיה אחרת שאי אפשר לחיות איתה. הם גלו מגלות לגלות, נדדו בין דירות, וכולנו התפללנו בשבילם, שכבר יגיעו למנוחה ולנחלה.
בכל מעבר של דירה נקראתי גם אני להושיט יד, בהעברת המשאות והרהיטים הכבדים. ראיתי כמה זה לא פשוט, וכמה חוסר היציבות הזה משבש את שגרת החיים. וכך חשבתי לעצמי בעומדי מול המשגיח: עכשיו יש לי הזדמנות לבקש מהקב"ה, שהצער הזה של המעבר בין דירות, ייחסך ממני לאחר שאזכה להקים בית. באותם רגעים בהם קיבלתי ביקורת על לא עוול בכפי, ונקראתי לארוז את מטלטליי ולעבור חדר, לא אמרתי מילה. הנהנתי בראשי, שאלתי לאיזה חדר עליי לעבור, ובזה הסתכמה השיחה.
זה לא היה קל. בכלל לא נעים לחשוב שאני עושה על המשגיח רושם, כאילו אני בחור שלא מתחשב בזולת. אבל בחסדי השם, העתיד עמד מול עיניי. מוטב לי לנדוד עכשיו, ולחסוך נדודים בעתיד. ביקשתי מהקב"ה שיעזור לי להמשיך לשתוק ולא לפלוט אמירות פוגעות גם בהמשך, ויחד עם זה התפללתי על החיים שיגיעו בשעה טובה אחרי החתונה.
והם הגיעו, ברוך השם. בניתי את ביתי בבני ברק המעטירה, ונכנסתי לדירה שכורה בת שני חדרים ומחצה. בדירה הזאת נולדו לנו ארבעה ילדים כ"י, ובהגיע הילד החמישי, הרגשנו שהדירה קטנה עלינו. היה ברור שמוכרחים שינוי. אשתי התחילה לדבר על מעבר לדירה אחרת, אבל אני ביקשתי לחכות. זכרתי את המעמד המשפיל מול המשגיח, והייתי בטוח שזה ישפיע עליי עד היום.
ואכן, הפלא קרה. המשכיר של הדירה התקשר אליי ואמר, שהבניין כולו עובר שיפוץ והרחבה, והוא מעוניין להיכנס לתהליך של בנייה, שבסופו תגדל הדירה בשני חדרים נוספים, עם תוספת של חדרי שירות. הוא רק מבקש, שנצא מהדירה למשך חודשיים.
היה לי קל להיענות לבקשתו, כיוון שהורי אשתי קיבלו אותנו בשמחה אחרי השהייה בבית ההחלמה. ואכן תוך חודשיים קיבלנו דירה נהדרת, רחבת ידיים, עם כל הנוחות שהיתה חסרה לנו. חשבתי שעכשיו יעלו דמי השכירות, אולם בסופו של החודש אמר לי המשכיר: "אתה אברך, ואני לא מעלה לך את דמי השכירות. כמה ששילמת עד היום – תמשיך לשלם!"
אנשים פוערים עיניים למשמע סיפור כזה, אבל זאת האמת. הרגשתי שהקב"ה מסדר לי את הדירה כמו אז, בדור המדבר, כשהבגדים גדלו יחד עם האנשים. אף כאן, הדירה גדלה יחד איתנו, לפי הגודל של המשפחה.
ושוב הגעתי למסקנה שלא נס ליחה: מוויתור לא מפסידים.
