הבחור שהתקבל לישיבה בזכות "תקלה" טכנית... כשהדלתות ננעלו והעסקנים הרימו ידיים, עלו זוג הורים לכותל המערבי לשפוך את לבם.
"תשמע, " אמר, וקולו היה שקט ורציני, "אני חייב לך תודה. הבחור הזה — הוא משהו מיוחד. מתמיד שאין כדוגמתו. רכון על הגמרא בשקידה כזו שהוא מושך אחריו את כל בית המדרש. אבל זה לא רק הלמדנות — יש לו איזה אור. הוא מכניס לישיבה אווירה שלא היתה כאן קודם. הוא מעלה את הרמה של כלל הבחורים. אין לנו הרבה בחורים כמוהו." הוא הפסיק לרגע, ואז אמר מילים שממש לא ציפיתי לשמוע ממנו: "פינו מלא שירה. אנחנו ממש שמחים על מה שקרה."
מספר הר"ר צבי אריה שכטר מביתר:
לפעמים הקדוש ברוך הוא מסדר את ענייניו של עולם דרך צירופי מקרים כה דקים, כה מופלאים, עד שרק בדיעבד, כשמניחים את כל חלקי הפאזל זה לצד זה, מבינים שיד נעלמה הניעה את הכל מראשית ועד אחרית. זהו סיפור על מכתב אחד שלא היה צריך להיכתב, שלא היה צריך להישלח, ושבדיוק בזכות כך — שינה חיים.
באותן שנים עסקתי בפיתוח תוכנה לניהול חינוכי של מוסדות תורניים. תוכנה שמאפשרת לנהל רישומי תלמידים, להפיק דוחות, לעקוב אחר ציונים — וגם להוציא מכתבים רשמיים בלחיצת כפתור. יום בהיר אחד צלצל אלי הטלפון: ישיבה גדולה ומכובדת, מן החשובות שבעיר, מבקשת לראות הדגמה של המערכת.
הגעתי למקום. חדר המשגיח היה חדר צר וספוג ריח ספרים, שולחן עמוס ניירות ותיקים. המשגיח, אדם חד ומנוסה, עקב אחרי ההדגמה בעינים בוחנות. הכל עבר חלק — מסכי הנתונים, הדוחות, כלי המעקב — עד שהוא נשען לאחור בכיסאו ואמר: "יפה מאוד. עכשיו תראה לי דבר אחד — איך מוציאים מכתבים."
הושטתי יד אל ערימת הניירות שעל שולחנו וחילצתי מתוכה מכתב — נוסח רשמי שהישיבה הכינה, מכתב קבלה מודפס ומכובד, כזה ששולחים לבחורים שנתקבלו ללמוד בה. טענתי את הנוסח לתוך התוכנה, חיברתי אותו לרשימת הנרשמים שנמצאה במחשב, והרצתי מיזוג דואר. המדפסת השמיעה את לחישתה הקצבית, ופלטה גיליון לבן אחד — מכתב קבלה מסודר ומכובד, ועליו שם של בחור כלשהו מן הרשימה.
המשגיח הרים את הדף, הביט בו, ועל שפתיו עלה חיוך דק.
"דווקא הבחור הזה, " אמר בנימה שבין בדיחות הדעת לקביעה פסקנית, "לא התקבל. ברור לנו לגמרי שאנחנו לא מקבלים אותו לישיבה."
לא שאלתי למה. לא היה זה ענייני. סיימתי את ההדגמה, אספתי את חפצי, לחצתי את ידו של המשגיח ויצאתי. המכתב — אותו דף לבן תמים — נותר מונח על השולחן, איש לא טרח להשליכו לפח.
עברו כמה ימים. הטלפון צלצל, ומן הצד השני הגיע קולו של המשגיח — אלא שהפעם הקול היה שונה לגמרי. נסער, כמעט כועס.
"מה עשית לנו! קרא. "הכנסת אותנו לצרה נוראה!
"מה קרה? שאלתי, וניסיתי להבין במה בדיוק חטאתי.
והמשגיח סיפר, ומילותיו זרמו כמו מים שנפרצו דרך סדק בסכר:
באותה ישיבה עובד במשרד בחור צעיר עם תסמונת דאון. בעל נשמה טהורה ושמחה, שממלא את תפקידו בנאמנות— ממיין ניירות, מדביק בולים, מכניס מכתבים למעטפות. באותם ימים הדפיסה הישיבה עשרות מכתבי קבלה לבחורים שנתקבלו, וביקשו ממנו להכניס את כולם למעטפות ולשלוח בדואר. הבחור, בתמימותו, עשה את מלאכתו באמונה — ואגב כך, כשעיניו נפלו על עוד מכתב שעמד יתום על שולחן המשגיח, מכתב שנראה בדיוק כמו כל האחרים, הכניס גם אותו לתוך מעטפה יפה, רשם את הכתובת מתוך הרשימה, הדביק בול, וזרק אותו לתיבת הדואר עם כל השאר.
היה זה המכתב שלי. מכתב ההדגמה. מכתב הקבלה של הבחור שלא התקבל.
תוך ימים ספורים צלצל האב למזכירות הישיבה, קולו חמים ומלא תקוה, מבקש לסדר את העניינים הטכניים לקראת כניסת בנו. המזכיר חיפש את השם במערכת, חיפש שוב, ולא מצא דבר. "אין לי את הבן שלך ברשימה, " אמר בזהירות.
"מה פתאום? השיב האב בתדהמה. "מכתב רשמי מהישיבה מונח לי כאן על השולחן!
המזכיר הבטיח לברר. הוא התקשר למשגיח. למשגיח לא לקח יותר משלוש שניות להבין בדיוק מה אירע — ובלי לנשום, הוא חייג את מספרי.
"מה אני עושה עכשיו? נשמע קולו, חסר מוצא. "אנחנו לא רוצים לקבל את הבחור הזה."
ואז, ברגע של כנות בלתי מתוכננת, הוא גילה לי את הסיבות: המשפחה נמנית על קהילה פלונית, והישיבה מסיבותיה אינה נוהגת לקבל בחורים מהזרם הזה. ויש עוד דבר — לבחור אח גדול שסטה מעט מן הדרך. שני כתמים שבעיני הישיבה כדי לנעול את השער.
אמרתי למשגיח: "קודם כל, זו לא תקלה של התוכנה. התוכנה עבדה כשורה. המכתב הזה נשאר על השולחן שלך, ואתם לא הקפדתם לסלק אותו." ואז הוספתי, בידיעה שאני חוצה גבול: "תראה, אני לא עובד בישיבה ואני לא משגיח. אבל יש דברים שאדם פשוט לא יכול לעשות. לדחות בחור מישיבה — זו שאלה בהלכות פיקוח נפש, אבל לשלוח לו מכתב קבלה רשמי מטעם הישיבה ואחר כך להודיע לו שזו היתה טעות? זה כבר מעבר לכל גבול. לדעתי העניה והלא רלוונטית, אין דרך חזרה מדבר כזה."
שתיקה ארוכה נפלה על הקו. הבנתי שלמשגיח לא נותרה ברירה, ושהבחור ילמד בישיבה.
הזמן עשה את שלו, והסיפור שקע אל תחתית הזיכרון שלי. חלפה שנה שלמה.
ואז צלצל שוב הטלפון. המשגיח ביקש עזרה טכנית — העלאת שנתון, עדכון רשימות. אמרתי לו שאהיה בירושלים בימים הקרובים, ואקפוץ.
ישבנו שוב באותו חדר צר. הראיתי לו את הפעולה הנדרשת, ואז, בהיסוס מה, שאלתי בחיוך: "אגב, מה קורה עם הבחור ש'אני הכנסתי' לכם?
המשגיח הרים את ראשו מן המסך. משהו בפניו התרכך, כמו הוסר ממנו משא.
"תשמע, " אמר, וקולו היה שקט ורציני, "אני חייב לך תודה. הבחור הזה — הוא משהו מיוחד. מתמיד שאין כדוגמתו. רכון על הגמרא בשקידה כזו שהוא מושך אחריו את כל בית המדרש. אבל זה לא רק הלמדנות — יש לו איזה אור. הוא מכניס לישיבה אווירה שלא היתה כאן קודם. הוא מעלה את הרמה של כלל הבחורים. אין לנו הרבה בחורים כמוהו." הוא הפסיק לרגע, ואז אמר מילים שממש לא ציפיתי לשמוע ממנו: "פינו מלא שירה. אנחנו ממש שמחים על מה שקרה."
כמה ימים לאחר מכן, באחד מ"צירופי המקרים" שרק אבינו שבשמים מסדר אותם מלמעלה, פגשתי ברחוב את אביו של אותו בחור. הכרתי אותו מלפני שנים — עבדנו פעם יחד באיזה מוסד. אדם שקט, ביישן קצת, מסוג האנשים שלא מרבים לדבר על עצמם.
"יש לך דרישת שלום, " אמרתי לו בחיוך. מהבן שלך. שמעתי מהמשגיח שלו דברים שאתה לא כל יום שומע על ילד — הוא ממש גמר עליו את ההלל."
עיניו של האב הבריקו ברגע של גאוה שקטה. "כן, " אמר, "אני יודע. הילד הזה הוא ירא שמים ומתמיד עוד מגיל ינקות. תמיד היה כזה. יש לנו ממנו נחת שאין לתאר."
"אמור לי, " שאלתי, וסקרנות בקולי, "איך הצלחת להכניס אותו לישיבה הזאת? אני יודע שלא פשוט שם."
האב שתק רגע. פניו עברו תמורה — מחיוך רך לאיזו רצינות עמוקה, ואז שוב לחיוך, אבל חיוך אחר לגמרי. חיוך של אדם שמספר על נס.
"אתה לא תאמין, " אמר. "רשמנו את הילד לישיבה הזאת כי ידענו שהיא מקום ברמה גבוהה, בדיוק מה שמגיע לבן שלנו. אבל התשובה היתה לא. ניסינו הכל. פרוטקציות, עסקנים, אנשים עם קשרים, פניות לראש הישיבה בכבודו ובעצמו. ביקשנו, הפצרנו, והתחננו. הדלת נשארה נעולה. עד שאחד העסקנים, איש רציני שבאמת השתדל לעזור, אמר לי ביושר: "תשמע, הישיבה הזאת לא תקבל את הבן שלך בשום תרחיש. אני מציע לך להזדרז ולרשום אותו למקום אחר לפני שנגמרים המקומות."
מה עשינו? רשמנו אותו לישיבה אחרת. ישיבה חלשה יותר. קיבלו אותו, כן, אבל זה כאב. כאב אמיתי. למה הבן שלנו צריך להפסיד? אני מכיר אותו — בחור שכמותו לא מגיע לישיבה בינונית.
האב עצר, גרונו נשנק לרגע, ואז המשיך: ערב אחד ישבתי בבית עם רעייתי, ואמרתי לה: "תשמעי. עד עכשיו הפעלנו אנשים. עסקנים, מכרים, בעלי השפעה. וכתוב: אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה. גמרנו עם בני אדם. אולי נלך שנינו לכותל, ונבקש ממי שבאמת יכול לעזור."
זה היה במוצאי י"ז בתמוז. שברנו את הצום, ועלינו לירושלים. עמדתי מול הכותל זמן שאינני יודע למדוד אותו. אמרתי את כל ספר תהילים, מילה במילה, כשדמעות רותחות מרטיבות את הספר. רעייתי עמדה בעזרת הנשים ושפכה גם היא את לבה. שנינו התפללנו תפילה אחת פשוטה: ריבונו של עולם, עזור לבן שלנו להגיע לישיבה טובה.
חלפו כמה ימים. ואז — מכתב בתיבת הדואר. מעטפה רשמית של הישיבה. פתחתי, קראתי, וקראתי שוב. מכתב קבלה. רשמי. מודפס. הבן שלנו מתקבל לישיבה!
האב הביט בי, ועיניו היו לחות.
הראיתי את המכתב לרעייתי. לא היו לנו מילים. התקשרנו למזכירות, ודווקא שם אמרו לנו שהשם לא מופיע ברשימה. שעות של חרדה. אבל המזכיר בירר עם המשגיח, וחזר אלינו עם הבשורה — שאמנם כן, המשגיח אישר, שבסוף נפלה ההחלטה לקבל. ומאז — מאז הבן שלי לומד שם. ואנחנו — כולנו שבח והודיה.
עמדתי מולו וחייכתי, ושאלתי שאלה אחת שקטה:
"תגיד לי, מתי בדיוק נסעתם לכותל?
"אני זוכר כמו היום, " ענה בלי היסוס. "מוצאי י"ז בתמוז. אחרי שבירת הצום."
נפרדנו. חזרתי הביתה, וישבתי מול המחשב. בתוכנה שלי נרשמת כל פעולה שמתבצעת — תאריך, שעה, זהות המשתמש. פתחתי את יומן הפעולות וחיפשתי את ההדפסה, אותו מכתב דוגמה תמים שהפקתי בחדרו של המשגיח.
הנה הוא. שורה אחת ביומן. המכתב הודפס בי"ח בתמוז. בשעה 10:20 בבוקר.
ישבתי מול המסך וצמרמורת אחזה בי. חשתי כמו בתוך קפסולה של לונה פארק. מישהו מסובב את הגלגל ואני רק בורג קטן בהצגה... י"ז בתמוז בלילה — הם עמדו מול הכותל, בוכים, מתפללים, שופכים את ליבם. וי"ח בתמוז בבוקר — מדפסת במשרדו של משגיח פלטה דף לבן אחד, מכתב שלא היה אמור להיכתב, עבור בחור שלא היה אמור להתקבל.
הרמתי טלפון אל האב.
"עכשיו, " אמרתי לו, "אני רוצה לספר לך את החצי השני של הסיפור." סיפרתי הכל. על הדגמת התוכנה. על המכתב שנשאר על השולחן. על הבחור עם תסמונת דאון שהכניס אותו בתמימותו למעטפה. על הטלפון הנסער של המשגיח.
ומהצד השני של הקו — דממה.
יש רגעים שבהם כל מילה נוספת היא מיותרת.
בליל י"ז בתמוז עמדו זוג הורים שבורי לב מול אבני הכותל, ובכו. והקדוש ברוך הוא, שכה הרבה שלוחים יש לו, לא שלח מלאך ולא שלח שרף. הוא לקח איש תוכנה שבא להציג מוצר, מכתב שהודפס בטעות, ובחור בעל לב טהור שלא ידע להבחין בין מכתב אמיתי למכתב שאינו — וארג מכולם יחד, בחוט בלתי נראה, את התשובה לתפילתם!
