עדותו המרגשת של הרב י. מ. מהדרום על הוויתור המוחלט על התור במחלקה המתאימה לטובת לימוד התורה, ואיך הפך המחסור בטפסים לנס גלוי שהוכיח כי יד ה' אינה קצרה מלהושיע ולהזרים את המענק לחשבון – גם ללא חשבונות
זה לא היה לי קל, תוך כדי ה'סדר' מפעם לפעם עלתה בי מחשבה שאולי בכל זאת היה נכון ללכת למשרד, אבל שוב ושוב דחיתי אותה. קבעתי בליבי שאם הקב"ה רוצה לשלוח לי כסף, הוא ישלח לי אותו גם בלי שאצטרך להפסיד מהלימוד. כעבור שבוע התקשרתי לבנק לבדוק את מצב החשבון, מפני שידעתי כי סכום מסוים צריך להיכנס. הדיווח הפתיע אותי. סכום גדול שלא הכרתי היה בחשבון, והמקור – מענק חד פעמי בגלל המלחמה.
מספר הרב י. מ. מהדרום: אני גר ביישוב שכל תושביו היו זכאים למענק מלחמה. את מגוריי במקום התחלתי בקיץ תשפ"ב, כך שבשמחת תורה תשפ"ג כבר גרתי שם. היה ברור שאני זכאי במענק, לי לפחות זה היה ברור. אבל, החוק דרש שאביא הוכחות למגוריי ביישוב, וכיוון שאני גר ביחידת דיור שכורה, היה זה אתגר להשיג את ההוכחות.
כשביררתי את העניין, אמרו לי שעליי להביא חוזה שכירות החתום על ידי עורך דין. ואכן, שלחתי את החוזה לכתובת המתאימה, וציפיתי שהמענק ייכנס. המענק לא נכנס, ובירור קצר העלה כי אכן כן, החוזה התקבל, אבל הוא לא מספק את הפקידים שם, במשרד. הם רוצים שאשלח להם גם חשבונות חשמל וארנונה מהתקופה האחרונה, הרשומים על שמי.
את זה גם עורך דין לא יכול לסדר לי. הרי אני גר ביחידת דיור, ואת התביעות לארנונה ולחשמל מקבל בעל הדירה. המכתבים רשומים על שמו, וגם אם מאחורי הקלעים שילמתי לו בנאמנות על חלקי בשימוש, זה לא עוזר לי. לא מעניין אותם בכלל שהחשמל שימש לתאורה אצלי בבית, ושאני שילמתי על כך לבעל הדירה. הם דורשים לראות שם וכתובת, כתובים כחול על גבי תכלת, במסמך רשמי של היישוב.
דיברתי עם יודעי דבר ומביני עניין, ואלו אמרו שיש סיכוי שאקבל את המענק, אם אקבע פגישה פנים אל פנים במחלקה המתאימה. קבעתי. זימנו לי תור ליום שני, בשעה תשע וארבעים בבוקר. מגיע יום שני, אני קם כהרגלי לתפילת שחרית, ועושה חשבון כזה: אחרי התפילה מתחיל הכולל בשעה תשע וחצי. התור למשרד הוא בשעה תשע וארבעים. אם אני הולך לשם אני מפסיד לפחות חלק מסדר א', בתקווה שלא אצטרך להתעכב שם.
כמה שווה ההפסד לעומת מה שאולי ארוויח? הרי אם החליטו שם, במשרד, שחייבים להביא מסמך שאין לי, מה הסיכוי שהם ישנו את דעתם? ולעומת זאת, כשאני לומד תורה אני עושה נחת רוח לד' בכל מילה ועיון, וממלא את תפקידי כמי שזכה להיות יושב אוהל. חישוב פשוט הוביל אותי למסקנה, שהביקור במשרד שווה פחות מקליפת השום לעומת לימוד תורה, והחלטתי לוותר על התור וללכת ללמוד.
זה לא היה לי קל, תוך כדי ה'סדר' מפעם לפעם עלתה בי מחשבה שאולי בכל זאת היה נכון ללכת למשרד, אבל שוב ושוב דחיתי אותה. קבעתי בליבי שאם הקב"ה רוצה לשלוח לי כסף, הוא ישלח לי אותו גם בלי שאצטרך להפסיד מהלימוד. כעבור שבוע התקשרתי לבנק לבדוק את מצב החשבון, מפני שידעתי כי סכום מסוים צריך להיכנס. הדיווח הפתיע אותי. סכום גדול שלא הכרתי היה בחשבון, והמקור – מענק חד פעמי בגלל המלחמה.
אז בסוף הם ויתרו על המסמכים, והחליטו בכל זאת להעביר לי את המענק, תודה לד'. מתי זה היה? כשאני שומע את הפרטים, אני מודה שבעתיים. הכסף נכנס לחשבוני בדיוק באותו יום שני שלפני שבוע...
