המרוץ לדירה שהסתיים בברכה: סיפור מופלא על אב חתן, שחיפש דירת אירוח לאחיו שהגיע מחו"ל, וכשוויתר על השתדלות והפקיד את כל העניין בידי שמיים – זכה לישועה מדהימה.
האיש קרא לי לצד ואמר לי, “יש לי בבניין דירה שהשוכרים שגרו בה יצאו ממש עכשיו, והשוכרים החדשים עדיין לא הגיעו. אני מתאר לעצמי שתוכל לקבל את הדירה הזאת בתשלום סמלי". הוא נתן לי פרטים, ואכן זו הייתה הדירה שאליה נכנס אחי אחר כבוד. דירה מרוהטת, נקייה, שהייתה פנויה בתאריכים המדויקים של החתונה והשבת שאחריה.
זה היה כל כך בולט: מהרגע שהנחתי את העניין כולו אצל הריבונו של עולם, הסתדרו העניינים להפליא.
אני גר בארץ הקודש, בעוד חלק מבני משפחתי גרים בחו"ל. אנחנו שומרים על קשר בטלפון, מאחלים ומתברכים בזמנים המתאימים לכך, וגם משתתפים בכאבים הקטנים של החיים. הרגעים הגדולים שלנו הם כשאנו נפגשים. תמיד זה קורה עם סיבה למסיבה, כמו חתונה בדרך כלל. המפגש בפני עצמו מהווה שמחה גדולה, ולכן תמיד, גם בזמני שמחה עמוסים מלאים בהתרוצצות מרובה, אני שמח להקדיש זמן ולהשקיע מאמץ בהכנות למפגש איכותי ככל האפשר עם המשפחה שלי; המשפחה שמגיעה לשמוח איתי באמת, מעומק הלב, בטיפוף ידיים ורגליים מהסוג שרק אחים בדם יכולים להעניק.
והנה, זה בא. יום החתונה של בני הלך והתקרב. הזמנות נשלחו אל מעבר לים, ואחי הצעיר סיפר כי הוא מתכונן בציפייה רבה לטיסה ארצה. “תשיג לי דירה מיום רביעי עד יום ראשון שאחר כך, כדי שאוכל להשתתף גם בשבת השבע ברכות", ביקש אחי, ואני רציתי מאוד למלא את משאלתו-משאלתי.
בשלב זה החל המרוץ אחר דירה לאחי. מה בסך הכל ביקשתי? מקום שאפשר להניח בו משפחה צעירה ממש, לחמישה ימים בלבד. שהם ירגישו בנוח, ושהאירוח יהיה להם נעים. זה הכל! אך הגישושים העלו חרס. החתונה של בני מצטרפת לעוד עשרות חתונות שנערכות באזור שלנו באותו שבוע בדיוק, כולם שמחים וכולם צריכים דירות, וכל ארבע אמות פנויות מתמלאות עד מהרה. אם בתחילה ניסיתי למצוא בעל חסד כלשהו, או שיתוף פעולה מהסוג של ‘שמור לי ואשמור לך', התברר שהתבדיתי. אין בנמצא בעל בית שייאות לבקשתי. פניתי לתיווך של דירות בתשלום, אבל גם זה לא היה קל. כך עד שקיבלתי שתי הצעות שהשתלבו זו בזו: דירה אחת שתהיה פנויה ביום רביעי, ודירה אחרת שתהיה פנויה מיום חמישי עד יום ראשון.
לא רציתי לטלטל כך את אחי ומשפחתו. הרגשתי ש'זה לא זה'. הם עומדים להגיע מטיסה ארוכה, ולא שייך לארח אותם בצורה כזאת. אך, עשיתי לי חשבון: הרי עשיתי את כל ההשתדלות שיש בידי, חיפשתי ודיברתי ושאלתי וחקרתי, ומיציתי. מי יכול לעזור לי? רק הקב"ה! אמרתי, “ריבונו של עולם, אני יוצא מהתמונה, ובבקשה תסדר לי דירה לאחי, שכאשר הוא יגיע מחו"ל הוא יתארח כאן בנעימות ובנוחות".
הפקדתי את העניין כולו אצל הקב"ה, ממש “השלך יהבך". פשוט הרגשתי איך החבילה הזאת ששמה ‘דירת אירוח' יורדת ממני לגמרי, ואני לא מתעסק איתה יותר. הקב"ה ידאג ויסדר, וזה בוודאי יהיה על הצד הטוב ביותר.
חלפו כמה ימים מאותה החלטה נחושה, ולילה אחד השתתפתי בחתונה. פתאום ניגש אלי בפנים מאירות אחד מהמשתתפים בשמחה, ואמר לי: “גם אתם מחתנים עוד מעט, הא?"
“אהה".
“ובטח מזמינים את האח מחו"ל".
“כמובן".
“ובטח מחפשים לו דירת אירוח".
“כן, כן". לא יכולתי לומר יותר ממילים קצרות בצירוף הנהונים נמרצים, כי התזמורת הורידה כל סיכוי לשמוע או להשמיע משהו.
האיש קרא לי לצד ואמר לי, “יש לי בבניין דירה שהשוכרים שגרו בה יצאו ממש עכשיו, והשוכרים החדשים עדיין לא הגיעו. אני מתאר לעצמי שתוכל לקבל את הדירה הזאת בתשלום סמלי". הוא נתן לי פרטים, ואכן זו הייתה הדירה שאליה נכנס אחי אחר כבוד. דירה מרוהטת, נקייה, שהייתה פנויה בתאריכים המדויקים של החתונה והשבת שאחריה.
זה היה כל כך בולט: מהרגע שהנחתי את העניין כולו אצל הריבונו של עולם, הסתדרו העניינים להפליא.
