זהירות בהנהגה פשוטה של דרך ארץ בסעודה הפכה למפתח שפתח פתח כחודו של מחט, והובילה את היהודי הנידח לשוב בתשובה שלמה...
האיש נפעם עד מאוד, לנוכח חכמתם ורוח קדשם של חכמי ישראל קדושים, וסיפר ברוב התפעלות שהכל אמת ויציב, ושלא נפל מאומה מדברי הרבי, כי אכן הוא נולד וגדל בבית יהודי כשר, אביו ואימו היו יהודים טובים ונאמנים לה' ולתורתו. וכאשר היו אביו ואימו רגילים תמיד לחתוך את הפת על השולחן ולאכול ממנה, ומעולם לא נגסו היישר מן הפת כמו הגויים, התרגל אף הוא במנהג ישר זה. אבל בצוק העתים ובתהפוכות עולם שעברו על עם בני ישראל בעת מלחמת העולם הראשונה, פרק ממנו כבר בצעירותו עול תורה ועול מצוות רחמנא ליצלן, ונסחף לדאבון לב אחר התנועות החופשיות שהתרבו להם באותו דור קשה, וכך התדרדר עד דיוטא התחתונה.
סיפר הגה"צ המקובל רבי גמליאל הכהן רבינוביץ שליט"א:
אספרה נא בפניכם טיב עובדא אחת, שממנה נוכל ללמוד כיצד קיום מנהג אבות של הלכה קטנה אף שלא במתכוין, הצילה נפש איש ישראל רחוק ממרדת שחת, וזכה בזכות אותה דבקות בדרכי אבות לשוב אל כור מחצבתו בתשובה שלמה.
מרן הגה"ק בעל ה"מנחת אלעזר" ממונקאטש זצוק"ל, הזדמן פעם לנסיעה ארוכה ברכבת. לא הרחק ממנו באותו קרון ישב לו אדם גלוי ראש שהיה נראה כמו גוי גמור לכל דבר, ובמהלך הנסיעה הוציא מתוך תיקו את ארוחתו ופרסה על גבי השולחן. הוא הניח על המפית הקטנה פרוסת לחם, ולאחר מכן שלף מן התיק חתיכת 'נקניק' בשר פיגולים של דבר אחר רח"ל, ושוב הוציא פרוסת לחם נוספת והניחה מעל הנקניק, כדי 'לסגור' את הסנדוויץ' כראוי. ולאחר שהכל היה מוכן לפניו, החל חותך מן הסנדוויץ' חתיכות חתיכות, וביקש להתחיל היישר בסעודתו הדשנה.
לפתע לבשה את הרה"ק ממונקאטש רוח קנאה, כאשר ביושבו מן הצד עקב אחר מעשי האיש ותהלוכותיו, הוא פנה לאותו אדם והעיר לפניו: "טַייעֶרֶע יוּד!" [יהודי יקר!] אסור לך לאכול זאת! כיצד מעז אתה לעבור בשאט נפש על איסור חמור שבתורה?
אך הלה עשה עצמו כמתעלם, והפטיר בבת שחוק אל הרבי, מדוע מעלה הרב על דעתו כי יהודי אנכי! ותיכף רצה להמשיך אל אכילתו. אולם הרבי הקדוש שהיה מפורסם באש הקודש אשר בערה בקרבו המשיך במחאתו באיש, והזהירו על חומרת כשלונו שוב ושוב. ואף הטיב להסביר לו מדוע חוזר הוא על תוכחתו כמה פעמים, הגם שרואה שאין מחאתו פועלת כלום – לפי שכך מצווים אנו בתורתנו הקדושה (בבא מציעא ל"א ע"א): "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ (ויקרא י"ט, י"ז) – אפילו מאה פעמים!"
הרבי לא נח ולא שקט, והוסיף להטיף לו לאותו אדם מנהמת ליבו: הרי איש ישראל קודש אתה! ותדע לך נאמנה מה שהורו לו רבותינו ז"ל (סנהדרין מ"ד ע"א): "יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁחָטָא, יִשְׂרָאֵל הוּא," וכבר הזהירנו החכם מכל אדם בספר קהלת (י"א, ט') "וְעַל כָּל אֵלֶּה יְבִיאֲךָ הָאֱלֹקִים בַּמִּשְׁפָּט!"
דבריו של הרבי שנאמרו ברגש רב, וניכרה מהם דאגתו וחרדתו העמוקה לנשמתו של האיש, חדרו כנראה עמוק אל תוך תוככי ליבבו, כאשר פתאום נשבר ליבו הקשה ובסערת נפש השליך את כל ארוחתו לאשפה, תוך שהוא פורץ בבכי נסער.
הוא קם ממקומו בסערה וניגש בפיק ברכיים אל הרבי הקדוש, ושאלו כיצד זה הצליח לזהות בו כי יהודי הוא, לאחר שמזה עידן ועידנים טובא כבר נתרחק מאוד מיהדותו, עד שאף אחד מידידיו וממכריו יודע כלל שהוא יהודי?
חבקו הרה"ק ממונקאטש ונשקו על ראשו, והסביר לו בנועם שפתו: כאשר הסתכלתי בסדר הכנת ארוחתך, שמתי לב שאינך נוהג לנגוס מן הפת עצמו, ואינך מחזיק את כל הסנדוויץ' כולו בידיך לקרבו אל פיך, אלא חתכת לך עם הסכין חתיכות חתיכות קטנות. – מתוך כך הסקתי שאיש יהודי אתה, ומנהג זה שבידך אינו אלא מדרכי אבות! שכן הנהגה זו מצויה רק אצל בני ישראל קדושים, כאשר כך נפסק בשולחן ערוך אורח חיים בהלכות הנהגות דרך ארץ שבסעודה (סימן ק"ע סעיף י'): "לֹא יִשֹּׁךְ אָדָם פְּרוּסָה וְיַנִּיחֶנָּה עַל הַשֻּׁלְחָן." – הנהגה זו, המשיך הרב, אינה מצויה כלל בין הגויים, כאשר מקורה היא בשולחן ערוך של היהודים... ומתוך כך הבנתי שאיש יהודי אתה, ומנהג זה שאתה נוהג בו הוא מדרכי אבות! בהיות שנולדת להורים כשרים וישרים מעם בני ישראל והם שהחדירו בך הנהגה טובה וישרה זו!
האיש נפעם עד מאוד, לנוכח חכמתם ורוח קדשם של חכמי ישראל קדושים, וסיפר ברוב התפעלות שהכל אמת ויציב, ושלא נפל מאומה מדברי הרבי, כי אכן הוא נולד וגדל בבית יהודי כשר, אביו ואימו היו יהודים טובים ונאמנים לה' ולתורתו. וכאשר היו אביו ואימו רגילים תמיד לחתוך את הפת על השולחן ולאכול ממנה, ומעולם לא נגסו היישר מן הפת כמו הגויים, התרגל אף הוא במנהג ישר זה. אבל בצוק העתים ובתהפוכות עולם שעברו על עם בני ישראל בעת מלחמת העולם הראשונה, פרק ממנו כבר בצעירותו עול תורה ועול מצוות רחמנא ליצלן, ונסחף לדאבון לב אחר התנועות החופשיות שהתרבו להם באותו דור קשה, וכך התדרדר עד דיוטא התחתונה.
כראות הרבי שנפתח בליבו פתח תשובה כחודו של מחט, קירבו מאוד באותה נסיעה אריכתא, הוא הושיבו על ידו ברוב אהבה וחביבות, והרבה לשוחח עימו בדברי מוסר וחיזוק, כשהוא מבטיחו בהן צדקו שאין שום סיבה להתייאש חלילה, כאשר מובטחים אנו (שמואל ב' י"ד, י"ד): "כִּי לֹא יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח," שפירשו בספרים הקדושים שאפילו אותם ה'נידחים' לא יודחו לגמרי, וניתן להמציא להם תיקון טוב.
סופו של דבר, לא עזב אותו יהודי את הצדיק עד שהחזירו בתשובה שלמה, וקיבל על עצמו להקפיד על קלה כבחמורה בכל תו ותג מן הדינים שבשולחן ערוך! ונעשה לחסיד נלהב של הרה"ק ממונקאטש זי"ע.
ולמדנו ממוצא טיב מעשה נאמן זה, עד היכן מגעת השפעת הזהירות בדרכי אבות, שאפילו יהודי שנתדרדר כל כך לדיוטא התחתונה, בזכות שמירתו כבדרך אגב על מנהג קטן שראה בבית אבות, נעשה זה 'פתח' וכלי טוב להשיבו בתשובה שלמה אל אביו שבשמיים.
