אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי: "יהודי פשוט" שחי בציפייה תמידית לגאולה, כששופר, צבע ומברשת מוכנים לביאת המשיח, וכיצד אמו הצדקת לימדה אותו את סוד קירוב הגאולה דרך עניית "אמן יהא שמיה רבא".
אותו אורח שביקר אצל ר' יצחק באותו היום, שימש לעתים תכופות גם כמארחו של ר' יצחק. מכיוון שהיה גלמוד, נהג ר' יצחק להתארח אצלו לעתים. בביקור הבא שאל המארח את ר' יצחק: 'ומה יקרה אם משיח יופיע עכשיו? הרי החליפה בבית!' ר' יצחק הרהר לרגע, ומצפונו נקפו על ששכח מהציפייה לגאולה. בביקור הבא הופיע ר' יצחק ושקית מהודרת בידיו, בתוכה מקופלת חליפה נאה בדייקנות מוקפדת...
עתה היה תורו של המארח להתפעל שוב, והוא שאל: 'אמור לי, ר' יצחק, מהיכן יש בך כיסופי קודש לגאולה עד כדי כך? הרי דרגה כזו של ציפייה לגאולה – מצינו אצל צדיקים קדומים, אבל אתה – מנין הציפייה הגדולה כל כך לביאת המשיח?'
ר' יצחק היה יהודי מהסוג שנקרא 'יהודי פשוט'. התהלך בתמימות ובאמונה בצידי הדרכים, מופלא באהבת התורה שפיעמה בו, אבל לא התבלט בשום עניין מיוחד. הוא היה יהודי מבוגר וגלמוד, והתגורר בודד בבית פשוט שראה ימים יפים יותר. אבל בבית הזה, ממש מול הכניסה, היו מונחים כמה פריטים שהעידו על ייחודיותו הגדולה של ר' יצחק.
כמו בכל בית יהודי, גם אצל ר' יצחק היה חלק בלתי מטויח בשיעור של אמה על אמה מול פתח הבית, 'זכר לחורבן'. אבל שלא כמו בכל בית, מתחת ל'זכר לחורבן' היה מדף קטן ועליו נחו שלושה פריטים: שופר, מברשת ודלי צבע קטן. הם ניצבו שם במשך שנים, ואיש לא שאל לפשרם; מתי מעט היו באים לביתו, והם התרגלו למחזה הזה.
באחד הימים, אחד מידידיו שאלו לפשר העניין, ור' יצחק השיבו בפשטות: הן הוא מצפה לגאולה בכל רגע ולפיכך הוא ערוך ומוכן; בהישמע הבשורה, ראשית יתקע בשופר ויצטרף לשופרו של משיח. בנוסף, הרי באותו רגע לא יהא עוד צורך ב'זכר לחורבן', ומי כמוהו חפץ כבר לשכוח מהחורבן. לפיכך הציוד כבר מוכן לכך, הצבע והמברשת...
האורח התפעל מהתשובה, ושאל את ר' יצחק: אם הוא כבר מוכן כל כך לגאולה – היכן הבגד שבו יקבל את פני משיח צדקנו? ר' יצחק השיב מיד שהוא עומד מוכן בארון, איזו שאלה בכלל. כל יום הוא עובר ליד הבגד, מסיר ממנו כל גרגר אבק, מוודא שהוא מגוהץ למשעי. 'קודם אני אצבע את ה'זכר לחורבן', ברור', אמר ר' יצחק ולבו הומה לרגע הזה, 'ואז אני אתלבש מיד – החליפה היפה מוכנה!'
אותו אורח שביקר אצל ר' יצחק באותו היום, שימש לעתים תכופות גם כמארחו של ר' יצחק. מכיוון שהיה גלמוד, נהג ר' יצחק להתארח אצלו לעתים. בביקור הבא שאל המארח את ר' יצחק: 'ומה יקרה אם משיח יופיע עכשיו? הרי החליפה בבית!' ר' יצחק הרהר לרגע, ומצפונו נקפו על ששכח מהציפייה לגאולה. בביקור הבא הופיע ר' יצחק ושקית מהודרת בידיו, בתוכה מקופלת חליפה נאה בדייקנות מוקפדת...
עתה היה תורו של המארח להתפעל שוב, והוא שאל: 'אמור לי, ר' יצחק, מהיכן יש בך כיסופי קודש לגאולה עד כדי כך? הרי דרגה כזו של ציפייה לגאולה – מצינו אצל צדיקים קדומים, אבל אתה – מנין הציפייה הגדולה כל כך לביאת המשיח?'
לנוכח השאלה הזו, ר' יצחק נע בגלגלי הזמן כיובל שנים לאחור, אל שנות ילדותו במצרים – שם נולד וגדל. וכך סיפר:
אמו של ר' יצחק היתה אשה שבערה בה אמונה יוקדת בבורא עולם, וציפייה גדולה לזכות לראות בשוב ה' ציון. היא לא היתה אשה בעלת יכולות מיוחדות, לא היה בידה לתלות מודעות או לעורר לבבות לצפות לגאולה, אבל דבר אחד היה לה: בן יקר, ושמו יצחק. והיא האמינה בכל כוחה שיצחק'לה שלה – בידו להביא את הגאולה.
כיצד? פשוט: הרי עניית 'אמן יהא שמיה רבא' מעוררת רחמי שמים לגאול את עם ישראל. ואף כי היא עצמה יכולה ללכת לבית הכנסת רק בשבת קודש, הרי יצחק שלה יכול ללכת מדי יום. וכך מדי בוקר היתה האם המסורה מעוררת את לב בנה ללכת לבית הכנסת ולענות 'אמן' ו'אמן יהא שמיה רבא' ככל היותר, כדי שיעשה את שלו לקירוב הגאולה!
עם שובו מבית הכנסת, היתה שואלת אותו אם אכן ענה 'אמן יהא שמיה רבא'. נהרה השתררה על פניה כששמעה שבנה יקירה מחמד ליבה 'עשה את שלו להיום' לקירוב הגאולה. סיפוק עצום וקורת רוח מילאו אותה בשומעה שבנה אהובה זעק בכל כוחו: 'אמן יהא שמיה רבא', קירב את העולם צעד נוסף אל הגאולה הנכספת...
ויהי היום, אין ויהי אלא לשון צער. יצחק עדיין היה ילד, ומשובות ילדים עניינו אותו. באחד הימים, כששב הביתה ונשאל אם ענה 'אמן יהא שמיה רבא' כראוי, נענה ואמר שהיה עסוק במשחקי הילדים היום, והחמיץ 'אמן יהא שמיה רבא' אחד... הוא לא תיאר לעצמו את התוצאה הכואבת:
אמו לא ענתה, לא השיבה דבר. רק הביטה בו בצער עמוק, ואז הליטה את פניה בידיה והחלה לבכות בדמעות. היא לא דיברה, לא גערה, לא נזפה בו ולו במילה, אבל שתי עיניה הפכו לנחילי דמעות שוצפות, והיא התייפחה בכאב על החמצת ההזדמנות היומית לקרב את הגאולה!
'המראה של אמי בוכה בכאב על שהחמצתי 'אמן יהא שמיה רבא' אחד – לא יסור מנגד עיניי!' סיים ר' יצחק את התיאור הנרגש. 'הדבר נחרט בזכרוני, והותיר בי חותם של ציפייה עמוקה לגאולה ושל גודל החובה והזכות לעשות הכל כדי לקרב אותה. מאז כמובן לא החמצתי 'אמן יהא שמיה רבא', ובכל יום ויום אני מצפה לשמוע את פעמי משיח בזכות 'אמן יהא שמיה רבא' שאני זועק בכל כוחי, אבל כנראה טרם השלמתי את אותו יום שבו החמצתי את הזכות...'
עד כאן דברי ר' יצחק, כפי שסיפרם המארח ששמעם מפיו – מגיד המישרים הרה"ג רבי מאיר מיכאל גרינוולד שליט"א. והדברים מעוררי לב: הנה כי כן, ניצבים אנו שוב בימי הציפייה לגאולה. אין כאן עניין של צער וכאב בלבד; בימים אלו הלב מתמלא בזעקה: 'השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם. מתי נבוא ונראה פני אלוקים!'
בידינו לקרב את הרגע הזה, והדבר פשוט ונגיש כל כך: 'אמן יהא שמיה רבא'. בכל תפילה, בכל הכח, בכוונה מלאה ובציפייה עצומה לזכות לראות שיתגדל ויתקדש שמו יתברך בעולם, שנזכה לגילוי השכינה במהרה בימינו. אחים יקרים, הבה נתחזק בעניית 'אמן יהא שמיה רבא'; הבה נעשה את שלנו כדי לקרב את הגאולה; הבה נקבל על עצמנו עכשיו את הזכות והחובה להתאמץ ביתר שאת בעניית 'אמן יהא שמיה רבא' – ונקרב את הגאולה!
