לא היתה לי דרך להיפטר ממנו, ולכן עשיתי כדבריו. מזגתי אף אני לעצמי כוס יין, ויחד ברכנו איש את רעהו בחתימה טובה ובכל טוב...
סבלנותי פקעה, ובנזיפה חד משמעית פניתי אליו שיניחני לנפשי מיד! אך ללא הועיל. "מלא נא את בקשתי היחידה! שתה עמי יחד כוס יין".
לא היתה לי דרך להיפטר ממנו, ולכן עשיתי כדבריו. מזגתי אף אני לעצמי כוס יין, ויחד ברכנו איש את רעהו בחתימה טובה ובכל טוב. "האם נשאר לך עוד יין בחבית, בדיוק מזו שאנו שותים כעט?", התעניין האיש, שנדמה בעיני מוזר עוד יותר מרגע לרגע.
הבתים של וינה נשקפו בעד החלון, והצליחו לעורר סימן שאלה בלבו של השליח, קונה היין: "כיצד יתכן שאין למוזג מן היין המיוחד ממנו קנית לי לפני זמן מה? שאל האיש את
השליח ששב בידים ריקות. ואף השליח הסכים לדברים, אלא שלא היה מענה בפיו.
לפני זמן מה הוא נשלח להביא מן המוזג חצי לוג יין. המשקה היה כה מיוחד, ממש טעם גן עדן היה בו. "מעניין מאוד", אמר האיש, "אלך בעצמי לברר הענין מדוע לא ניתן לך היין שביקשנו זה מספר פעמים".
כאשר הגיע אל המוזג, נראתה חבורה גדולה יושבת סביב לשולחן וברכו ברכת המזון. כאשר סיים בעל הבית את ברכת המזון, פנה בכבוד רב אל המבקש ואמר לו בנעימות: "סוג היין שאתה חפץ בו נגמר עכשיו!"
"ומתי יהיה שוב?" חייך המוזג והשיב "לעולם לא יהיה עוד!"
הוא הוסיף ופנה אל המסובים ואמר: "ללא ספק יהיה קשה בעיניכם להאמין לסיפורי, אך שמעו ואספרה לכם דבר מופלא אותו חוויתי בעצמי!" "מוהל הייתי בצעירותי, ומזה הייתה פרנסתי העיקרית..."
פתח המוזג בסיפרו המרתק. הוא המשיך להפליג בדבריו, מתאר בצבעים חיים את אשר נעשה עמו באחת הפעמים. כל המסובים האזינו פעורי פה מגודל עוצמת הסיפור.
"מנהג היה לי ובו דבקתי בנאמנות: ללכת לכל ברית מילה שהזמינו אותי. גם אם היה המקום רחוק מאוד, או מזג אוויר סוער, ואף אם הייתי עסוק והשעה דוחקת אף פעם לא מיאנתי ללכת למול ילד יהודי, כאשר ביקשו ממני. על מצווה זו של הכנסת ילד בבריתו של אברהם אבינו ע"ה – לא סירבתי מעולם".
המספר התנשם מעט והגיע אל החלק העיקרי של סיפורו.
"ערב יום כיפורים היה אותו היום, יום מלא תכונה והכנה לקראת הצום: יש להכין את צורכי הסעודה המפסקת, להרבות באכילת ושתייה, ולנוח מעט כדי לצבור כוחות לקראת הצום.
ובאותו יום בדיוק נקש על דלתי כפרי. מראהו היה כה גס ופשוט, ובמילים ספורות ביקש ממני לבוא למול את בנו, שהיום מלאו לו שמונה ימים. חפץ הוא שאבוא עמו אל הכפר בו הוא מתגורר, שם נמצא הרך הנולד לו במזל טוב..."
המשיך האיש ופרט את השתלשלות העניינים: "כמה פרסאות מכאן עד לכפר בו הנך מתגורר? מהו המרחק אותו יש לעשות עד שנגיע לשם?" כך שאלתי בהיותי נתון תחת לחץ היום הקצר והגדוש. "שש פרסאות" השיב הכפרי. לשמע תשובה זו, נעתקה נשמתי. הרי זו דרך ארוכה כל כך! והיום הזה... יום כה נכבד הוא. מה אעשה? כה קשה ללכת מרחק עצום...אך לא חפצתי לשנות ממנהגי. פניתי לכפרי ואמרתי לו: רק זאת אבקש ממך "אנא שכור לי עגלה כדי שאוכל לחזור במהירות ולהתכונן ליום הגדול."
"אפילו פרוטה אין בכיסי", השיב האיש. לא חפצתי לשנות ממנהגי. נטלתי עמי את כלי ופסעתי. הגענו סוף סוף אל ביתו של הכפרי, אולם הכפרי הסתלק מיד מהבית.
בירכתי החדר היתה היולדת. חולנית ממש היתה, ומצבה קרוב ממש לערש דוי. האבא לא מצא לנכון אפילו להיות נוכח בעת ברית המילה של הנולד. כל כך פשוט ועם הארץ, הכל עזב בידי... סמך עלי שאסתדר עם המצב גם בלעדיו! ידעתי כי קלה המלאכה כאשר יש עוד בני אדם שעוזרים. אך למול תינוק בעצמי, בלי עוד אדם שיכול להיות לי לעזר, הרי זה ממש סכנה, ואיני יכול לנהוג כך. פחדתי למול ילד לבדי.
בצר לי יצאתי מהבית והתחלתי לחפש עזרה. אולם זמן חלף ואיש אינו נראה באופק. ואני עומד וממתין חסר אונים. "תכף תראה החמה סימני נסיגה בשמים, עוד מעט צריך לעשות סעודה מפסקת, מה אעשה?
אולי עלי לעזוב את הילד? והרי זה היום השמיני... ואולי אמול אותו לבדי? הרי סכנה יש בדבר. אסור לי לעשות זאת...
לפתע בסייעתא דשמיא מיוחדת, הבחנתי בדמות אדם. נראה שהוא נחפז מאוד לדרכו, ולכן רצתי לקראתו. במילים ברורות ומתחננות ביקשתי שיבוא לסייע לי, אך האיש סירב ואמר:
אני, אין לי עסק במצוות... איני מחפש זכויות כרגע. חפץ אני לקבץ כמה זהובים, וביום זה, שהוא ערב יום הכיפורים, גדולים הסיכויים לעשות קופה טובה! הרי אנשים רבים רוצים לתרום מעות לצדקה בערב היום הקדוש, שיהיה להם לזכות.
העזתי לשאול אותו: כמה תקבץ בכל היום? "זהוב שלם", השיב האיש.
מבטיח אני לך זהוב שלם אם תבוא איתי לבית הסמוך ונערוך את הברית! כך הצהרתי על אף שאני הייתי עני. מצבי הכספי היה עלוב מאוד. אך נאלצתי להבטיח לו ובלבד שיעזור לערוך את הברית ולחזור הביתה להתכונן ליום הכיפורים. רק אחרי הפצרות מרובות והבטחות חוזרות האמין האיש. בסופו של דבר הסכים לבוא איתי, בתנאי שמיד אחרי הברית אשוב לביתי ואשלם לו זהוב שלם בתמורה למאמצו הנדיר.
לקח העובר אורח את התינוק על ברכיו, וישב על כסא של אליהו הנביא זכור לטוב. יחד עימו קיימנו את מצוות הברית מילה לילד יהודי שנולד בכפר מרוחק לאבא מרוחק גם כן...
בקוצר נשימה הגעתי לביתי מבלי שאשתי תבחין בנדבה הגדולה שהקרבתי ביום זה עבור ברית מילה: זהוב שלם! על כן מיהרתי ויצאתי בחשאי עם התמורה.
לתומי חשבתי שהאיש יסתפק בכך וילך לדרכו, אך טעות היתה בידי, בלית ברירה נאלצתי להכניס אותו לביתי. ולכבדו בכוסית יין, מעשה ידי.
האיש לא אמר בזאת די, הוא חפץ שאשתה עמו כוסית מן היין לכבוד היום! ביקשתי מהאיש שיעזוב אותי לנפשי, אך הוא לא הראה נכונות כלל. האיש לא אמר בזאת די, הוא חפץ שאף אני אשתה עמו כוסית מן היין המשובח שברשותי.
סבלנותי פקעה, ובנזיפה חד משמעית פניתי אליו שיניחני לנפשי מיד! אך ללא הועיל. "מלא נא את בקשתי היחידה! שתה עמי יחד כוס יין".
לא היתה לי דרך להיפטר ממנו, ולכן עשיתי כדבריו. מזגתי אף אני לעצמי כוס יין, ויחד ברכנו איש את רעהו בחתימה טובה ובכל טוב. "האם נשאר לך עוד יין בחבית, בדיוק מזו שאנו שותים כעט?", התעניין האיש, שנדמה בעיני מוזר עוד יותר מרגע לרגע.
"מעט מאוד נשאר", השבתי בשארית סבלנותי, ואז הרים האיש את ידיו למעלה וברך אותי. הוא הצביע על החבית העומדת רבות בהכנתה, ואמר בקול מבטיח ויציב: "היינות האלו לא יכלו מן החבית עד הברכה האחרונה של נישואי בנך הצעיר הזה", כך קרא בהצביעו על בני הצעיר ונעלם.
דבריו התקיימו בעזרת השם יתברך. ברכתו קוימה במלואה.
עד שלא ברכנו ברכת המזון בסעודת החתונה האחרונה של בני הקטן – תמיד היה יין מצוי בכלי ההוא, הכלי עליו הצביע ההלך הפשוט, ההלך שחשבתי אותו לסתם אדם פשוט וטרדן.
כאשר סיימנו את ברכת המזון ביום האחרון של השבע ברכות של בני, תם המשקה שבכלי. החבית מלאת הברכה נשברה!
סיים המוזג את סיפורו המופלא...
