מאותו יום שהרב הצדיק התחיל לומר עבורה קדיש וללמוד משניות, התרוממה מסביב לקברה חומת ברזל שחצצה והפרידה בין קברה לשאר הקברים, ומאז היסורים והמכאובים נעלמו...
הבעל התעורר בבהלה ובחרדה, לחזיון הבלהות והחלום הנורא שראה, אמנם לאחר שעה נרגע, בחושבו לתומו חלומות שווא ידברו...
והנה למחרת בלילה כשעלה על יצועו ובקושי הספיק להירדם, שוב הופיעה אשתו בחלום, ובצעקות איומות צעקה עליו, למה אינו מרחם עליה ועל נשמתה ולא עשה מאומה, הבעל קפץ ממטתו בבהלה והבין שיש דברים בגו...
אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ (יב, יג).
הרה"ח רבי נחמן יוסף וילהלם, היה מנאמני ביתו ואיש אמונו של הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל רבה של העיר המטרופולין לודז' בפולין. והוא סיפר סיפור מבהיל שהיה עד לכל מה שהתרחש.
בעיר לודז' פרצה מגיפה רח"ל, רבים מתושבי העיר לקו במחלה מסתורית ותוך תקופה קצרה שבקו חיים. הממשלה הקימה ועדה רפואית מטובי הרופאים המומחים כדי לבדוק את מקור המחלה. ולאחר בדיקות וחקירות הגיעו למסקנה שהגורם להתפרצות המחלה הוא ריבוי האוכלוסין הגרים במקום אחד. אחת ממסקנות הוועדה היתה לצמצם את האוכלוסין מכאן ולהבא. ממשלת פולין הוציאה גזירה חמורה שחל איסור מוחלט על משפחות חדשות לבוא ולגור בעיר לודז', האיסור היה רק על משפחות שלימות.
בעיירה קטנה סמוכה ללודז' גרה משפחה ברוכת ילדים, אבי המשפחה מצא את מקור פרנסתו בניהול עסק בעיר לודז', ומכיון שלצורך עסקיו נאלץ להעדר רבות מביתו, החליט לעבור ולהתגורר בעיר הגדולה לודז'.
ישב בעל הבית על המדוכה וטיכס עצה איך לעקוף את האיסור החמור שגזרה הממשלה על משפחות חדשות שלא יבואו להתאזרח בעיר.
נצנץ רעיון במוחו ליטול עצת זקנינו אברהם אבינו ע"ה, לאמור: "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך וחייתה נפשי בגללך"...
אם המשפחה נרשמה במשרד האוכלוסין כאשה אלמנה ורשמה את עצמה וילדיה, פקידי הממשלה אישרו את בקשתה, וכך עברה לגור באחת השכונות בעיר לודז'. לאחר מספר שבועות הגיע הבעל ורשם עצמו כאדם בודד המעוניין לבוא ולגור בעיר. כשהאישורים והמסמכים "הכשרים" בידם, עברו לגור יחד בעיר. השכנים הקרובים מסביב חשבו לתומם שהאיש המתגורר בבית הוא "אח" של האלמנה שבא לתקופה קצרה לעזור לאחותו האלמנה ומשפחתה...
לצערם ולמגינת ליבם, המחלה האיומה שהשתוללה בראש חוצות לא פסחה על מעונם. ולאחר תקופה קצרה שגרו בעיר נדבקה אם המשפחה במחלה רח"ל, ולאחר ימים ספורים של יסורים קשים ומרים שבקה חיים, בהותירה אחריה עוללים רכים. נשות ה'חברה קדישא' הגיעו לערוך את הטהרה, ולבם התפלץ בתוכם לשמוע את זעקות השבר וקולות הבכי של הילדים. העוללים זעקו בבכי קורע לב: אבא! אמא!...
לאחר עריכת הטהרה הגיעו אנשי חברה קדישא ולקחו את הנפטרת לבית הקברות. כל התהליך נעשה במהירות הבזק מפאת החוקים החדשים במצב הקשה ששרר, היו חייבים למהר ככל האפשר לקבור את הנפטרים כדי למנוע התפשטות המחלה.
כשהגיעו לבית העלמין, בדקו את המסמכים והניירות, והנה נדהמו למראה עיניהם: במסמכים היה כתוב שהאשה אלמנה, ואילו נשות החברה קדישא העידו, איך ששמעו את הילדים זועקים ומתייפחים על ברכי האיש וצועקים אבא! אבא!
מקרה חמור ביותר נקלע לידיהם... אח ואחות שגרו יחד...
מפאת קוצר הזמן לא בדקו את הדברים עד תומם, את אבי המשפחה לא השיגו כיון שנשאר בבית עם הילדים, וכך החליטו על דעת עצמם לקבור את האשה מאחורי גדר בית הקברות, מקום המיועד לאינשי דלא מעלי...
אבי המשפחה שנשאר בבית לטפל בילדים שנותרו ללא משען, לא ידע כלל וכלל מכל מה שהתרחש סביב קבורת אשתו.
בלילה שלאחר הקבורה הגיעה הנפטרת בחלום לבעלה, בבכיות נוראות התחננה על נפשה האומללה, וביקשה ממנו בתחנונים שיחוס וירחם עליה ויעשה כל מה שביכולתו, היות וכרו את קבורתה סמוך למתים פושעים ומשומדים, ואין לשער ולתאר את גודל יסורי הנפש העוברים עליה בכל רגע ורגע.
הבעל התעורר בבהלה ובחרדה, לחזיון הבלהות והחלום הנורא שראה, אמנם לאחר שעה נרגע, בחושבו לתומו חלומות שווא ידברו...
והנה למחרת בלילה כשעלה על יצועו ובקושי הספיק להירדם, שוב הופיעה אשתו בחלום, ובצעקות איומות צעקה עליו, למה אינו מרחם עליה ועל נשמתה ולא עשה מאומה, הבעל קפץ ממטתו בבהלה והבין שיש דברים בגו.
למחרת בבוקר פנה לאנשי החברה קדישא לברר מקום מנוחתה, לתדהמתו התברר לו כל המעשה המחפיר והעוול הנורא שנעשה לאשתו, ראש החברה קדישא ניסה להסביר לבעל את השתלשלות הענינים... האברך האלמן פרץ בבכי: על סאת הסבל והיגון שעבר, עוד נוסף המקרה הזה. הראה להם את שטר הכתובה, וסיפר להם מה הניע אותו לעשות מה שעשה...
ככלות השבעה, הגיעו הבעל וראשי החברה קדישא לדין תורה אצל המרא דאתרא הגאון רבי אליהו חיים מייזל זצ"ל, הבעל תיאר בהתרגשות את כל השתלשלות העניינים, העיד על אשתו שהיתה צדקת ובעלת חסד, וסיפר להרב ולכל הנוכחים את דברי אשתו שנתגלתה לו בחלום בזעקות שבר על היסורים שעוברים עליה מכל הסובבים אותה...
דבריו הכנים של הבעל שנאמרו מתוך כאב עמוק החרידו את כל השומעים. המרא דאתרא רבי אליהו חיים ביקש לשמוע את ראש החברה קדישא מה יש לו לומר, הגבאי הראשי התנצל וביקש סליחה ומחילה על מעשה השגגה שיצא מתחת ידיו, אך אמר שכל מה שעשו היה בתום לב. בכאב לב הודיע מפורשות כי את הנעשה אין להשיב, במצב הנורא השורר בעיר, הוצאת מת מקברו והעברתו למקום אחר - אסורה על פי חוקי הממשלה. עונשו של המוציא יכול להסתיים במשפט מוות, ולכן אין ביכולתם לעשות מאומה. רבי אליהו חיים הרכין את ראשו על זרועותיו, שעה ארוכה ישב אחוז שרעפים. כל היושבים בחדר בית הדין היו דוממים, תמהים ומחכים לדעת מה יאמר המרא דאתרא.
רבי אליהו חיים הרים את ראשו, ובקול חרישי מהול בעצב פנה אל הבעל ואמר: צר לי עליך אחי היקר, על פי ההלכה - במקום שיש חשש של סכנת נפשות - אין בכוחי להורות לחברה קדישא שיסכנו את עצמם.
אמנם לאידך גיסא, אשתך נמצאת במצוקה גדולה. רחמנות על הנפש האומללה, עוול נורא נעשה עמה על לא דבר בכפה. לא נותר לי ברירה אחת, אלא לקחת על עצמי לפעול לטובת ולתיקון נשמתה האומללה, אני מקבל על עצמי ללמוד משניות לעילוי נשמתה ולומר עליה קדיש.
רבי נחמן יוסף שהיה עד לכל השתלשלות הענינים. סיפר: לאחר כמה שבועות פגש את האברך. כשראה אותו האברך מרחוק - רץ לקראתו, וסיפר לו בהתרגשות שאשתו המנוחה באה אליו שוב בחלום. ראיתי אותה - סיפר - ופניה קורנות וזורחות באור יקרות. היא אמרה לי כי מאותו יום שהרב הצדיק רבי אליהו חיים מייזל התחיל לומר עבורה קדיש וללמוד משניות, התרוממה מסביב לקברה חומת ברזל שחצצה והפרידה בין קברה לשאר הקברים, ומאז היסורים והמכאובים נעלמו...
האשה אמרה לי - הוסיף הבעל - שמכיון שהיא הגיעה למקום מנוחתה בשלווה, אין לה רשות עוד לבוא ולספר מהקורות עמה.
