וַיֵּלֶךְ לְמַסָּעָיו: מעשה חסד קטן של יהודי יקר, שקם באמצע הלילה כדי לסחוב מזוודות של משפחה עייפה, הציל נשמה יהודית מסטייה מדרך החיים...
ולפתע, כאלומת אור באפילה, מתייצב ר' אהרן. 'באתי לומר לכם נסיעה טובה!' – הוא אומר בחיוך רחב, ומעניק להם משהו מתוק וטעים. 'תנו לי לסחוב, תנו לי. אתם עייפים, ולפניכם עוד דרך לשדה התעופה ואחר כך טיסה. תנו לי לסחוב!' - הוא אומר, וכבר הוא מגלגל לפניו עגלה טעונה מזוודות בדרכו לרכב שבחניה, ולא נחה דעתו עד שהעמיס וסידר את המזוודות ברכב, וגם העניק למשפחה חפיסת שוקולד שוויצרי, שיהיה להם מתוק בפה...
היה זה בראשית הקיץ שנת תשס"ד. אל מלון נאה בירכתי עיירת הנופש הציורית דאבוס שבשווייץ הגיע ר' אהרן א. עם בני משפחתו, על מנת לנפוש בו שבוע ימים. במהלך ימי הנופש חל גם יום השבת, יום שכולו עונג ומנוחה, ובצאת השבת, לאחר סעודת מלווה מלכה, יצאו בני המשפחה לטיול בנופים הקסומים.
כששבו למלון היה זה כבר בשעת חצות הלילה, ולמרבה ההלם וההפתעה, גילו שבגינת הלובי שבקדמת המלון יושבים בחוסר מעש זוג הורים ובתם שנפשו במלון בימים האחרונים, ומזוודותיהם וצרורותיהם לצידם. ר' אהרן ניגש מיד אל האב, מבקש להבין מדוע המשפחה על חבילותיה 'זרוקה' בחצר המלון, ללא קורת גג לראשם...
עד מהרה התבררה התמונה: הטיסה לישראל יוצאת עם שחר, ואילו המלון מחייב פינוי חדרים עד השעה 12 בלילה, ואם לא עומדים במועד זה יש לשלם עבור לילה נוסף, סכום יקר. לפיכך, החליטו לפנות את חדרם לפני חצות הלילה, כשאת המשך הלילה – עד השעה 3 וחצי לפנות בוקר - בה יצטרכו לצאת לשדה התעופה, יעשו בגינת המלון, תחת כיפת השמיים!
על אתר הודיע ר' אהרן, כי משפחתו יכולה להצטמצם לשני חדרים, כדי להקצות למשפחה הזו חדר אחד - קורת גג למשך השעות שנותרו עד הטיסה. אך אבי המשפחה סירב בנימוס להזמנה, והם נפרדו זה מזה בלחיצת יד ואיחולי נסיעה טובה.
בשעה 3:00 לפנות בוקר התעורר ר' אהרן, ומחשבותיו נשאוהו אל המשפחה הממתינה תחת כיפת השמיים. 'בוודאי הם נרדמו קלות ועתה עליהם להתעורר, איך יצליחו לשאת את כל חבילותיהם ומזוודותיהם באמצע נמנום לילי? איך יסתדרו בהעברת המזוודות לרכב?' – מהרהר ר' אהרן, וכבר הוא מתלבש ונועל נעליים, מבקש לרדת אליהם ולסייע. בני ביתו תמהו לנוכח כוונתו, לקום באמצע הלילה ולרדת לסייע למשפחה שעוד רגע עוזבת את המלון, אך ר' אהרן נותר נחוש: 'זה לא רק לסייע להם בלסחוב את המזוודות, זה גם לתת להם חפיסת שוקולד לטיסה, וגם ללוות אותם – שזו מצווה הלכתית חשובה. ובכלל, לתת להם תחושה טובה טרם צאתם לדרך, הנקלה היא בעיניכם?!' – הוא מסביר לבני משפחתו, שנפעמים מרצונו הכנה לעשות חסד...
חושך, אפילה למלוא האופק. אף פרה שוויצרית אינה גועה במרחקים, עיצומו של הלילה. בני משפחה מישראל מחלצים את עצמותיהם מכורסאות גינת המלון, נרעדים מצינת הטל שירד עליהם לאורך השעות האחרונות. הם מחפשים את המזוודות והחבילות שסביבם, בולשים לראות אם לא שכחו משהו, ובלאות ועייפות מתחילים לנוע לכיוון הרכב...
ולפתע, כאלומת אור באפילה, מתייצב ר' אהרן. 'באתי לומר לכם נסיעה טובה!' – הוא אומר בחיוך רחב, ומעניק להם משהו מתוק וטעים. 'תנו לי לסחוב, תנו לי. אתם עייפים, ולפניכם עוד דרך לשדה התעופה ואחר כך טיסה. תנו לי לסחוב!' - הוא אומר, וכבר הוא מגלגל לפניו עגלה טעונה מזוודות בדרכו לרכב שבחניה, ולא נחה דעתו עד שהעמיס וסידר את המזוודות ברכב, וגם העניק למשפחה חפיסת שוקולד שוויצרי, שיהיה להם מתוק בפה...
'נסיעה טובה!' – הוא מכריז בחיוך רחב, ומלווה את הרכב עד שהוא נעלם מהאופק. אבי המשפחה לא מוצא מילים להודות לו, מנפנף בשלום ידידותי במבוכת מה.
ואם נראה שהסיפור הסתיים כאן, הסכיתו וגלו את המשכו המפתיע:
חולפת שנה, וביום מן הימים נוחתת בתיבת הדואר של ר' אהרן הזמנה לחתונת הבת של אותה משפחה. ר' אהרן פותח את ההזמנה, השם מוכר לו, ועד מהרה הוא נזכר בדבר הסיפור. הוא מבחין שהחתונה תתקיים בירושלים – בעוד הוא תושב בני ברק, ועל אתר הוא מציין בלבו כי יפה שנשלחה לו הזמנה, אם כי הקשר ביניהם אינו מחייב אותו לנסוע לירושלים, כמובן...
עוברים יומיים, והנה שיחת טלפון. 'ר' אהרן היקר, קיבלת את ההזמנה שלנו?' – שואל אבי המשפחה בידידות מופגנת. 'בוודאי, קיבלתי, מזל טוב והרבה נחת. בוודאי אתה משער שקשה לי לבוא לירושלים, אני ממעט לצאת מחוץ לעיר!' – מתנצל ר' אהרן, תמיה על עצם השיחה הטלפונית...
'לא ולא, ר' אהרן, אתה חייב!' – קורא לעברו המחותן, 'אתה פשוט חייב! אתה המחותן הראשי, כל החתונה הזו היא רק בזכותך! אני חייב שתבוא!' – קורא המחותן בהתלהבות נרגשת...
'מה קרה? החתונה בזכותי? מה כבר עשיתי?!' – שואל ר' אהרן כשגבותיו מתעגלות בתדהמה, 'מה הקשר אליי?'
'זה הכל בזכותך, החתונה הזו, הבת הזו, הכל בזכותך!' – מתפרץ המחותן בבכי, ומגלה את הרקע לחופשה ההיא: 'הלא תדע רבי אהרן יקירי, שאינני בעל יכולת לשאת בעלויות של חופשה כזאת, זה גם לא באופי שלי. אבל קרה מה שקרה, בתי היקרה והאהובה סטתה מדרך החינוך שהקניתי לה, מצאה את החברות הלא נכונות, ועוד רגע הייתה מאבדת את עולמה הרוחני בשתי ידיה...'
ר' אהרן נפעם. עדיין לא הבין מה הקשר אליו, אך מבועי הרגש של המחותן לא הותירו לו פנאי להשחיל שאלה. המחותן המשיך: 'בעצת יועצים שונים, הוחלט שניסע יחדיו, ההורים והבת, לחופשה בשווייץ. אולי אם נשהה יחד, רחוק מהסביבה המוכרת, נמצא מסילות לליבה, נצליח לשוב ולחבר אותה אלינו ואל כור מחצבתה. אבל למרבה הצער, לכל אורך שבוע החופשה היא נותרה אטומה, לא אבתה לשמוע, ליבה לא נפתח ולו כדי סדק קל...
ואז', המחותן עצר לרגע כדי להסדיר את יבבותיו, 'הגעת אתה. בעיצומו של לילה, באמצע החושך, בשיא האפילה. בתי ראתה אותך, יהודי לא צעיר, שקם ממיטתו כדי לסייע לאחיו הזקוק לעזרה, שעשה מעל ומעבר כדי להעניק תחושה טובה, שהתמסר באופן כה יוצא דופן למען זולתו – וזה מה שפתח לה את הלב!'
'ואם היא עומדת להינשא עכשיו כדת וכדין לחתן בן תורה – זה רק בזכותך. עד הרגע שראינו אותך – דבר לא הועיל. רק המפגש עם החסד הטהור שלך, המראה של יהודי שמתמסר עד כדי כך למען יהודי אחר בלי שום תועלת, כבוד או תמורה כספית – זה מה שהמיס את לב האבן שלה, זה מה שהשיב אותה לאמונתה ולטהרתה!
רבי אהרן יקירי!' – חתם המחותן את השיחה, 'לא אוכל לשמוח בחתונה בלעדיך, לא אוכל לרקוד כראוי אם אתה לא באולם. הרי כל החתונה היא הודות למעשיך הנאצלים וחסדך הגדול והנפלא, שוש עמי משוש!' – כמעט התחנן המחותן, כשר' אהרן משנה את תוכניותיו וקובע מיד כי ישתתף בחתונה לכל אורכה...
וסיפור מדהים זה, אותו שמעתי מבעל המעשה, מעיד עד כמה מעשה חסד אחד הוא גורלי, אפילו פעולה קטנה, לסייע למישהו לסחוב משהו, להעניק חיוך או מילה טובה, ללוות אדם לדרך ארוכה, להעניק משהו קטן שישמח את הלב ויעשה מתוק בפה – לעולם לא נדע עד כמה מעשי החסד הקטנים שלנו הופכים עולמות, משנים מציאות, מחוללים מהפכים!
