וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ: סיפורו המופלא של שמעון, שזכה לחיים, פרנסה ושפע גם במחנות ההשמדה בזכות הקפדתו הבלתי מתפשרת על ברכת המזון, מילה במילה...
'בוא אחריי!' צעק עליי בקולו המגושם ויצא אל חצר המטבח, שהיתה אדמת טרשים מעורבת באבנים כבדות. 'שמע, יהודון', צווח עלי, 'עליך לחצוב כאן בונקר בעומק שני מטרים, בו יוכלו חיילינו להתחבא מאימת מפציצי האויב. יש לך כמה שעות עד הערב. הבור צריך להיות חפור ומוכן למחבוא עד אז, ולא – לא תשוב יותר למטבח, כי אם למשרפות', ציווה, ועזב בזעם את המקום...
כשהיה שמעון ילד צעיר ורך בשנים, נערך מבחן בתלמוד תורה בו למד. את המבחן ערך אחד מענקי הרוח באותם ימים, הוא הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'חכמי לובלין' ומחולל הדף היומי. הילדים עמדו בהצטיינות בכור המבחן והוכיחו ידיעות נרחבות ומעמיקות בחומר הנלמד. לאות הערכה על ההצטיינות המופלגת, החליט רבי מאיר שפירא לשאת בפניהם דברים ו'לתת להם מתנה' כלשונו: 'ובכן, ילדים יקרים ומצטיינים, לאות הערכה על הצטיינותכם וידיעותיכם במבחן, אתן לכם מתנה יקרת ערך, קמע שמירה לחיים!'
הילדים עשו אוזנם כאפרכסת והאזינו מרותקים לדבריו: 'המתנה אותה אתן לכם היא גילוי מדהים אשר כותב בעל ה'באר היטב' בשם ספר החינוך. והוא, כי המברך ברכת המזון מילה במילה, בכוונה ובמתינות, זוכה שלא יחסרו מזונותיו כל ימיו ויהיו מצויין לו ברווח ובכבוד. ולא עוד, אלא שהוא ניצול מצרות שונות. כל זאת כי בירך ברכת המזון בכוונה ובמתינות. לכן כדאי לברך מתוך הסידור, בכוונה ובמתינות, כי זו השמירה לחיים ומפתח של פרנסה בכבוד כל החיים!' סיים רבי מאיר שפירא להעניק את המתנה...
הילדים הקשיבו. רבים מהם קיבלו על עצמם קבלה טובה זו, אך שמעון, כפי שסיפר לימים, החליט באותו רגע כי זו תהיה קבלת חייו, הקמע שלו לכל החיים. 'מה עוד אדם צריך חוץ מהבטחה לפרנסה ולחיים ולהינצל מצרות שונות?' הרהר כבר אז, בהיותו ילד קטן, והחליט כי הוא מקבל על עצמו קבלה זו, בכל מחיר ובכל מצב: לברך ברכת המזון, בכוונה ובמתינות, מילה במילה, בלי למהר ובלי להיחפז!
לא היה קל לשמעון לשנות את הרגליו ברגע. לפתע הוא כבר לא אכל, בירך בזריזות ויצא לשחק, אלא היה צריך לחפש ברכון, לברך מתוך הכתב מילה במילה, ואולי להפסיד את שעת המשחק. גם לאחר סעודת שבת משפחתית נותר שמעון לשבת עוד כמה דקות, לברך במתינות ובכוונה. אבל שמעון התעקש. דבר לא הזיזו מקבלתו, עליה שמר בנחישות ובמסירות. ברכת המזון, כל ברכת המזון, בכוונה ומתוך הכתב, בלי פשרות ובלי התחמקויות, כפי שקיבל על עצמו...
ואז, בעודו נער צעיר לימים, התחילו להגיע השמועות על חזית הלחימה הנפתחת מגרמניה הנאצית. התמונה לא היתה ברורה דיה, עד לרגע בו כבשו הנאצים בסערה את פולין, פני האופק התכסו ענני עשן שחורים, והחלו המשלוחים למחנות הריכוז וההשמדה.
ה'סלקציה' הנוראית. די להזכיר את המושג כדי לעורר פחד, בעתה וסיוטי לילה בקרב ניצולי המחנות וצאצאיהם. באותם ימים אפלים קידמה את פני שיירות היהודים שהגיעו למחנות הריכוז ה'סלקציה' האכזרית. במחי יד נחרץ גורלם של רבבות יהודים. החסונים והמתאימים לעבודה נשלחו למחנות העבודה, ואילו הצעירים והחלושים – ישירות למכונות המוות המשומנות, השם יקום דמם.
היה זה שיא המתח. רגעי האימה המבעיתים לבשו את הצורה המוחשית ביותר. ברגעים אלה נחתך במחי הנפת יד גורלם של אלפי יהודים לחיים או למוות בידי מרצחים צמאי דם, שכל השיקול שלהם היה רווח ותועלת מול יצר אכזרי.
גם שמעון מיודענו היה בין הממתינים בתור הארוך. הוא קיווה בכל לבו שהתור לא יסתיים לעולם, הבין היטב את משמעות האבחנות 'ימינה' או 'שמאלה' המפורסמות לשמצה ולדיראון. כשראה כי התור מתקצר לקראתו ובעוד רגע קט יעמוד מול הנאצי האכזר, נעמד על קצות בהונותיו והבליט את כרסו, בניסיון להיראות גבוה וחסון ככל האפשר.
ואז הגיע תורו. שמעון ראה את הנער היהודי שלפניו, נמוך קומה וצר גרם, נשלח 'שמאלה'. החרדה לגורלו הצמיתה אותו. הוא כבר לא חשב, רק ניסה לגבוה עוד, להיראות חסון הרבה יותר מכפי גילו, משמע יש לו מה לסייע, עדיף להם לשלחו 'ימינה'...
ואז שמע לחישה מאחוריו. 'תגיד שאתה טבח מנוסה ואני העוזר שלך', לחש הקול מאחוריו. ברגעים כאלה שמעון כבר לא חשב, בוודאי שלא הביט אחורה לראות מי הלוחש האלמוני. הוא פשוט חזר על הדברים כמו תוכי, מילה במילה. 'אני טבח מנוסה, והעוזר שלי כאן מאחוריי' – הוא אמר לנאצי המגולח באומץ.
'טבח?' מלמל הנאצי. 'או-קיי, נראה את היהודון במטבח', קבע, ושלח אותו ואת חברו שמאחוריו ימינה, תוך שהוא מורה להעבירם למטבח. 'ילכו היהודונים למטבח, נראה מה הם יודעים לבשל', הוסיף. רק במטבח גילה שמעון כי היהודי שעמד מאחוריו הוא אדם לא מוכר, שעצתו ותעוזתו הצילו את חיי שניהם.
היתה זו רק החוליה הראשונה בשרשרת ניסים בלתי נתפסת ובלתי מוסברת שהמשיכה גם אחר כך:
'חודשיים אחר שהתחלתי לעבוד במטבח,' סיפר שמעון לימים, 'ביקר במקום קצין נאצי בכיר. כגודל בכירותו גודל רשעותו – לבו האכזר לא יכול היה לשאת את המראה של נער יהודי צעיר בשנים ובריא בשר, העובד במטבח ומזונו מצוי לו תדיר בשפע. אותו נאצי ארור החליט כי הדבר לא ייתכן, ומוחו הגה תכנית שטנית להעבירני מהמטבח היישר אל המשרפות.
'בוא אחריי!' צעק עליי בקולו המגושם ויצא אל חצר המטבח, שהיתה אדמת טרשים מעורבת באבנים כבדות. 'שמע, יהודון', צווח עלי, 'עליך לחצוב כאן בונקר בעומק שני מטרים, בו יוכלו חיילינו להתחבא מאימת מפציצי האויב. יש לך כמה שעות עד הערב. הבור צריך להיות חפור ומוכן למחבוא עד אז, ולא – לא תשוב יותר למטבח, כי אם למשרפות', ציווה, ועזב בזעם את המקום...
הבטתי במקום עליו סימן הקצין, ומיד הבנתי את כוונתו האכזרית. הרי גם אם אחפור יומיים-שלושה, לא אצליח לחפור כאן את הבונקר המבוקש. אין זאת, אלא שהקצין רוצה להעבירני למשרפות, והגה רעיון שבו אהפוך למי שאינו מקיים את רצונו כדי שיהיה לו 'תירוץ' מספק לכך... '
'הבנתי מיד את משמעות הגזירה', הוסיף שמעון, 'והבטתי לסירוגין באדמת הטרשים ובפטיש הקטן שבידי. התחזקתי בביטחון בהשם, שהרי אני מובטח להינצל מכל צרה ושיהיו מזונותיי ברווח כל חיי, והרי לא ייתכן שהבטחת המזון ניתנת ללא הבטחה לחיים עצמם... התחלתי לחפור באיטיות, ולפתע חלפה על פניי משאית ובה חיילים נאצים שהחלו ללעוג לי ולהציק לי, ולא נחה דעתם עד שרגמו אותי בתפוחי אדמה ובמלפפונים, בגזר ובקישואים, ובשאר מיני ירקות שהיו על המשאית...'
'בחלוף דקות ארוכות של פחד המשיכה המשאית בדרכה, ואני מצאתי עצמי מבוסס בהררי ירקות פזורים מסביב. בידי פטיש קטן, ומולי – הבור שאני אמור לחפור בתוך כמה שעות ואין לכך כל סיכוי. חשבתי כי אכן מזונותיי מצויים כאן ברווח – הן אני שרוי בתוך ערימת ירקות, אך חיי תלויים לי מנגד...'
'ואז', הרים שמעון את קולו, 'כמו משום מקום הגיחה למקום משאית ועליה חיילים פולנים. הללו הביטו בירקות הפזורים ועיניהם נצצו בקנאה. הם התחננו שארשה להם לטעום מהם, ואז הקדוש ברוך הוא שם את המילים הנכונות בפי.
'אם תחפרו כאן בור בעומק שני מטרים – ארשה לכם לקחת את כל הירקות' – ציוויתי עליהם כמפקד. החיילים הפולנים ירדו מהמשאית, וכולם כאיש אחד החלו לחפור במרץ בעזרת כלי הנשק שלהם, כאשר אני מפקח עליהם, אך לא נוקף אצבע. לא חלפה אלא חצי שעה, ובור רחב ידיים בעומק של יותר משני מטרים היה חפור לתפארה...'
'בהתרגשות עצומה חזרתי למטבח וחיפשתי את הקצין. 'בוא תראה את הבור חפור' – אמרתי לו בסיפוק, והוא נאלץ להסכים להחזיר אותי לעבודה במטבח... למעשה,' סיכם שמעון, 'היתה זו התגשמות ההבטחה במלואה. גם זכיתי בחיים – כי חפרתי את הבור. גם היה לי מזון ברווח – כי עבדתי במטבח, וגם בעת החפירה עצמה – היו סביבי ירקות בשפע. גם המזון הגיע אליי בכבוד – כי לא עמלתי עליו, החיילים הפולנים עשו עבורי את העבודה, כאשר אינני נוקף אצבע...'
שנים רבות אחר כך ישב ר' שמעון בביתו בירושלים, וסיפר את סיפור הצלתו במלואו, שלב אחרי שלב. היה זה כאשר בערבי פסחים – כשהמשפחות אכלו בחצרות הבתים או בחג הסוכות – כאשר הסוכות היו סמוכות וקרובות זו לזו, התוודעו שכניו למנהגו של ר' שמעון, אותו החזיק עד זקנה ושיבה. כל אימת שסיים את ארוחתו, גם בימי ערב פסח הלחוצים או בעת ביקורי משפחתו בחג הסוכות – היה מברך ברכת המזון בקול רם, בנעימות, במתינות ובכוונה.
כשנשאל לפשר הנהגתו זו, סיפר את הקורות אותו בילדותו, עת קיבל על עצמו מנהג זה באורח קבע, וגם עתה – כשהוא מזקין, אינו סר ממנו. 'ואם תשאלו על קיום ההבטחה הפלאית?' חייך ר' שמעון, 'הנה, איך אפשר להסביר שדווקא אני, מכל בני גילי, זכיתי לחיים בסלקציה הנוראית, ולא זו בלבד אלא שעבדתי במטבח – מקום בו מזונותיי היו מצויים לי בשפע וברווח, בדיוק כמו ההבטחה הפלאית?'
'ראו בעיניכם כמה גדולה עוצמתה של הבטחה פלאית זו. איך למרות כל כוס התרעלה ששתתה אירופה כולה, הצלחתי לשרוד ברחמי שמים, לעלות ארצה ולהקים משפחה? והפלא הגדול עוד יותר: איך דווקא אני – שלא ידעתי דבר על מטבח ובישולים – נבחרתי לעבוד במטבח, והיה לי מזון בשפע וברווחה לכל אורך שנות המלחמה?
זו זכותה של ברכת המזון, עליה עמדתי ושמרתי בקנאות כל ימיי. גם במטבח הנאצי, אם לא ידעתי שאוכל לברך כהלכה וכראוי כפי שקיבלתי על עצמי – לא אכלתי פת, ויתרתי על הלחם, הייתי אוכל רק פירות וירקות שהיו מצויים סביבי בשפע...'
כה סיפר ר' שמעון לשכניו ולצאצאיו, ומפי אחד מהם קיבלנו את הסיפור הארוך, שכל שלב בו שזור בהבטחה הפלאית: המקפיד לברך ברכת המזון במתינות ובכוונה – ניצול מצרות וזוכה שמזונותיו מצויים לו ברווח ובכבוד. גם בתוך האפילה הגדולה, גם בתוך אירופה העשינה, וגם במרכז תעשיית המוות הנאצית – ההבטחה הפלאית חיה וקיימת, ומנצחת כל מכשול!
מי מאיתנו אינו מחפש סגולה לחיים, שמירה מכל רע, ישועה בפרנסה? מי מאיתנו אינו מתאמץ, מחפש דרכים להינצל מגזירות המתחדשות, לזכות לאריכות ימים מתוך שפע ורווחה? הנה הקמע, הנה הכלי, הנה המפתח: ברכת המזון בכוונה, במתינות, מתוך הכתב. זו המתנה שגילה רבי מאיר שפירא, זה הקמע לחיים!
סיימנו לאכול? הרגע הבא הוא משמעותי וגורלי: הבה ניקח את הברכון, נביט באותיות ובמילים, נקרא בכוונה את האמור בו, ונתחבר להודאה העמוקה העולה מהשורות. הרגעים הללו בהם אנו מברכים ומודים לבורא עולם, מעניקים לנו חיים, בריאות, הצלה מכל רע, פרנסה ברווח. אסור לאבד אותם!
הבה נברך ברכת המזון בכוונה, מתוך הכתב, בנעימות ובקול. הבה נוקיר את הרגעים הטובים הללו בהם אנו מודים לה', מתחברים אליו וזוכים להביע בפינו את שבחיו על חסדו הטוב אשר גמל עימנו. וככל שברכת המזון שלנו תהא מושלמת ונאה יותר – כך נובטח לפרנסה בהרחבה, להצלה מכל צרה וצוקה, ולחיי אושר ועושר.
