סיפור מופלא על ר' שמחה השתקן, שקבע לעצמו סימן, "אַי אַי אַי" כסגולה של ששת המצוות, והצליח לשמור על צלם אלוקים גם במקום הנורא ביותר.

לפתע, נשמע קולו של נער צעיר, "ר' שמחה, זוהי ההזדמנות שבה תואיל בטובך לגלות לנו, מה טיבו של האַי אַי אַי השגור על לשונך".

שקט מוחלט השתרר בצריף. ר' שמחה השתקן שתק, לאחר מכן הגיב באַי אַי אַי ספקני, הוא התלבט אם לענות אם לאו, ולבסוף החליט כי עת רצון היא ותשובתו תתקבל על לב חבריו. באי שון ליל, שעות מספר לפני היום המפרך הבא, תחת חופת כוכבים של מחנה ריכוז, בצל האפל של ארובות הכבשנים העשנים, אשר פלטו את עשן אחיהם, על דרגש בתוך הגיהנום האנושי, התיישב ר' שמחה השתקן והסביר בעדינות...

ר' שמחה השתקן, כך היה קרוי בפי מכריו ויודעיו מימי מצוקת הגטו ואחר כך במחנות הריכוז. לא שמחה היה שמו, אך פניו השמחות תדיר גלגלו עליו את המחצית הראשונה של שמו, ר' שמחה, וכן היה נקרא בתחילה. לאחר שר' שמחה נוסף צץ לפתע ונוצר בלבול בין השניים, נקרא שמו בישראל ר' שמחה השתקן, על שום שהיה שותק תדיר, וגם את המילים הבודדות שהוציא מפיו, שקל היטב במוחו והפך בהן, עד שהדפן מבית הבליעה אל לשונו, כאדם הנאלץ למסור יהלומים לנושיו.

מילים לא הוציא מפיו, אך הברות הוציא ר' שמחה השתקן גם הוציא. מאי משמע הברות? בכל הזדמנות שנקרתה בפניו, היה ר' שמחה השתקן אומר, ספק לעצמו ספק לאחרים, אַי אַי אַי. כן, אַי אַי אַי, לא פחות ולא יותר. נדמה היה, כי לא בא אַי אַי אַי זה, אלא כדי לפצותו על חיסכון המילים שנהג בו בקפדנות. באותה מידה שבה היה קומץ את פיו ושומר את לשונו, כך היו אַי אַי אַי אלו מזומנים תדיר בגרונו, ונפלטים בנקל בכל הזדמנות, כאומרים, אל דאגה, יש עוד רבים מאיתנו אצל ר' שמחה, לא נכלה.

לא הרי אַי אַי אַי של שחרית, כהרי אַי אַי אַי של ערבית. עיתים היה אומרם בעליזות, והיו האַי אַי אַי מתנגנים מגרונו כמחרוזת ניגונים, כל אַי בפני עצמו, מכיל עצמה ותוכן עצמיים, ובד בבד מהווה חלק מיצירה גדולה. בשעת חיפזון, היו האַי אַי אַי מובלים החוצה הימנו במקשה אחת, כגרעינים הנוקשים זה בקדקדו של זה בשעה שהם מתגלגלים ממעמקי החבית אל ארגזיו של הגלעינאי, ובימי צר ומצוק, לא חסרו כאלו, היו האַי אַי אַי לובשים שק ואפר, יגון ואנחה, עד שכל אַי ואַי בפני עצמו היה בו כדי לשבר ליבו של אדם ולהביאו לידי עצבון.

איש לא העיז לשאול את ר' שמחה השתקן, אַי אַי אַי זה מה טיבו, מאין הוא בא ולאן הוא הולך. ארשת פניו של ר' שמחה השתקן ענתה בו, כי איש של כבוד הוא, אדם היודע היטב מה הוא עושה. ר' שמחה היה יהודי של צורה. לא שקומתו זקופה היתה ומראה פניו מהודר היה - הרשעים השחיתו את זקנו וכופפו את קומתו - אך עיניו היוקדות מלאו פיקחות, ומבטו החודר הסיר כל ספק מלבם של אותם אנשים אשר בתחילה שקלו ואמדו בתוך תוכם את מידת צלילותו. היה ברור להם כי אַי אַי אַי זה טומן בחובו דבר מה שאינו נראה על פני השטח, אך גם הצעירים שרוח נותרה בהם לא שאלוהו מאומה. ידוע ידעו הכל, כי ר' שמחה יאזין לשאלה בשתיקה כשחיוך רחב על פניו, ובטרם פרידתו יגיב באַי אַי אַי.

אַי אַי אַי.

פעם, סיפר ניצול שואה, שכבנו על הדרגשים בצריף, חשיכה כיסתה את הצריף, ודומה כי היקום כולו היה אפל. רוחנו נכאה היתה ועצבות נוראה כרסמה בנו. והנה, נשמע קולו הצרוד של ר' שמחה השתקן, אַי אַי אַי, אַי אַי אַי, כך, עולה - יורד - מונטוני - מרגיע - עולה - עולה - רוטט - מתמשך - רועד, אַי אַי אַי. שתקנו.

ר' שמחה השתקן קיבל מאיתנו עידוד שבשתיקה, וקינתו, נגינתו, ההומיה, דמתה עלינו כשיר ערש המתנגן לעולל רך בשנים לאורה של עששית בבית חם ומוגן. ליבו של בעל תפילה לשעבר, באחד מבתי הכנסת הגדולים של פולין, הפשיר ונמס באווירה היהודית-עגמומית, והוא החל לזמזם חלושות ניגון עתיק יומין, ללא מילים, רק מנגינה מתמשכת, חוזרת על עצמה ללא הפסקה, שוב ושוב, כאורך הגלות, הטומנת בחובה את אותן צרות על אותם יהודים במחזוריות מתגלגלת. עוד יהודים הצטרפו אל הניגון. זה שנים לא שרנו בצוותא, ועתה, לא ליל הסדר, לא סעודת ליל שבת, לא סעודה שלישית, ובכל זאת, ניצוץ מהיכל העצב שבעולם הנגינה הבליח דרך חלוננו האפל, והעיר את תאי הנגינה שבמוחנו.

לאחר כמחצית השעה של כיסופים טמירים, התחטאות פנימית ואחדות מוצקה, שוב השתררה שתיקה בחלל הצריף. עייפנו. המחר בפתח, ומבחינת נוגשינו הוא בוודאי לא יהיה קל מיום האתמול. יכול להיות רק יותר גרוע. לפתע, נשמע קולו של נער צעיר, "ר' שמחה, זוהי ההזדמנות שבה תואיל בטובך לגלות לנו, מה טיבו של האַי אַי אַי השגור על לשונך".

שקט מוחלט השתרר בצריף. ר' שמחה השתקן שתק, לאחר מכן הגיב באַי אַי אַי ספקני, הוא התלבט אם לענות אם לאו, ולבסוף החליט כי עת רצון היא ותשובתו תתקבל על לב חבריו. באי שון ליל, שעות מספר לפני היום המפרך הבא, תחת חופת כוכבים של מחנה ריכוז, בצל האפל של ארובות הכבשנים העשנים, אשר פלטו את עשן אחיהם, על דרגש בתוך הגיהנום האנושי, התיישב ר' שמחה השתקן והסביר בעדינות:

"מצוות 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד', כוללת שש מצוות תדירות, כמובא בספר החינוך ובביאור הלכה (או"ח סימן א'): א. להאמין בקדוש ברוך הוא. ב. שלא להאמין באלוהים אחרים. ג. לייחד את ה' - ה' אחד. ד. לירא את הקב"ה. ה. לאהוב את הקב"ה. ו. שלא לתור אחר מחשבת הלב ואחר ראיית העיניים.

גווים דווים התרוממו מעל דרגשיהם, ראשים מוכים הוטו לכיוונו של ר' שמחה, ידיים פצועות תמכו את הגוף כדי להזדקף ולהאזין, בשעה שר' שמחה השתקן המשיך לשאת את דבריו בקולו הצרוד.

"במצבנו הנוכחי, יהודים יקרים, אתם יודעים, אין אפשרות לקיים מצוות רבות. לפיכך אני משתדל לקיים ביתר שאת את אותן המצוות אשר בידי לקיימן. כדי להקל על עצמי לזכרן ולקיימן תדיר יצרתי סימן בעל שלוש הברות, אַי אַי אַי, המזכיר לי את שש המצוות הללו, של 'שיוויתי ה' לנגדי תמיד'. ה'אלף' של האַי הראשון - 'אנוכי ה''. ה'יוד' - 'לא יהיה לך'. ה'אלף' של האַי השני - 'אחד', ה'יוד' - 'יראת ה''. ה'אלף' של האַי השלישי - 'אהבת ה'', ה'יוד' - "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. המילה 'עיניכם' מצטלצלת באוזני כאות 'יוד'," התנצל ר' שמחה השתקן והשתתק.

כולנו שתקנו.

אַי אַי אַי.

יהודי של צורה? צורה של יהודי!

(מאורות הדף היומי)