סיפור מרגש על כוחו של הביטחון המוחלט, שבו אדם שהניח את כל מאמציו בצד, אמר "אין עוד מלבדו" – ובאותו רגע נשלחה ישועתו והתפילין חזרו אליו.
רגע לפני שסיימתי את השיחה, ביקשתי מהם לברר מתי הגיעו התפילין למשרד. הם בדקו ומצאו, ואמרו לי את התאריך הלועזי. בדקתי בלוח העברי, והתוצאה המתוקה והמרגשת לפניכם: היום שבו החזיר הנהג הערבי את התפילין, היה אותו יום שבו עזבתי את כל ההשתדלויות ושמתי את מבטחי בה' לבדו.
את ההתחלה של הסיפור אתם יכולים לצטט על פה: נסעתי מירושלים לבני ברק, ואחרי שירדתי מהאוטובוס גיליתי ששכחתי את התפילין.
גם ההמשך היה צפוי: התקשרתי לחברת האוטובוסים, לברר האם מצאו את התפילין שלי. הם כמובן לא מצאו, ואני שאלתי תפילין מיהודי שהיו לו בבית תפילין מיותרות, ללא הגבלת זמן. ברוך ה' גם על זה.
בינתיים המשכתי בהשתדלויות ובתפילות למציאת התפילין, שאלתי וחקרתי והתקשרתי וביררתי. כל מי שהכיר אותי ידע שאני מחפש את התפילין שלי.
כעבור חודש מהאבידה סיפר לי חבר שהוא ראה מודעה שנמצאו תפילין, ונתן לי את המספר של המוצא. שוב מצאתי את עצמי באוטובוס. כל נסיעה כזאת הזכירה לי את אבידתי בכפל כפליים. התקשרתי למספר שהחבר נתן לי, ואז התברר שיש טעות במספר.
זהו. הרגשתי שמיציתי את כל האפשרויות. כבר עשיתי הכול. פשוט הכול. השתדלויות גשמיות ורוחניות, הגיוניות ופחות הגיוניות, בעל פה ובכתב, בבית ובישיבה, בעיר ובדרכים.
זהו. החלטתי שמעכשיו אני לא עושה שום דבר בנידון. כלום. אבל אני לא מתייאש חלילה, אלא שם מבטחי בה', שהוא ישלח לי את התפילין! החלטתי שבטוח שהוא ישלח לי! רק הוא. אין עוד מלבדו.
כך העמקתי לחשוב ולהתחזק בביטחון בבורא כל עולמים, אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להניח תפילין. עברו עוד כמה שבועות בהם אני מתעטר בתפילין שאולות, ושוב אני מנסה להתקשר לחברת האוטובוסים ולשאול באגף המציאות האם מצאו תפילין על שמי. והתשובה היא: כן! מצאו! נהג ערבי הביא אותן למשרדי החברה, בתוך הנרתיק, מבלי שאירע להן נזק כלשהו.
רגע לפני שסיימתי את השיחה, ביקשתי מהם לברר מתי הגיעו התפילין למשרד. הם בדקו ומצאו, ואמרו לי את התאריך הלועזי. בדקתי בלוח העברי, והתוצאה המתוקה והמרגשת לפניכם: היום שבו החזיר הנהג הערבי את התפילין, היה אותו יום שבו עזבתי את כל ההשתדלויות ושמתי את מבטחי בה' לבדו.
