סיפור מרגש על מושתל כליה, שחשב שהכליה היא המתנה היחידה שקיבל, וגילה כי ברכת "אשר יצר" היא המתנה האמיתית ששמרה על חייו וריפאה את גופו.

כשהפרופסור יצא, פניתי לבתי. הפנים שלי היו חיוורות כמו הקיר, אבל לא היססתי. 'אני בטוח כי יש דחיה בכליה רק בגלל שלא החלטנו לומר את הברכה של הרב הבר – 'אשר יצר' – אני ואת'. ואז המשיך אלכס ואמר לבתו: 'בורא עולם נתן לנו מתנה ואנחנו לא הסכמנו לומר תודה. הגיוני שזה מה שקרה'. היא הסכימה איתי, ובאותו רגע החלטנו שנינו שמהיום נגיד את הברכה לאט ובכוונה, כמו שלימדתם.

את המעשה המדהים הבא סיפרה הרבנית הבר, אשתו של הרב אברהם ישעיה הבר זצ"ל, מייסד עמותת 'מתנת חיים', שסייעה במציאת תורמי כליה, לאנשים החולים ונזקקים לכליות בישראל, בכדי לחסוך מהם את ייסורי הדיאליזה:

אחד מחולי הדיאליזה שפנה אלינו בבקשת עזרה, היה אלכס, יהודי שחיכה במשך למעלה מ-19 שנה לתרומת כליה. ברוך ה', נמצא תורם כליה שהושתלה בהצלחה בבית הרפואה 'איכילוב'. הגעתי עם בעלי הרב אברהם ישעיהו הבר זצ"ל לבקר את אלכס, כדרכנו לבקר את כל תורמי הכליה והנתרמים. עלינו לקומה השביעית, וכשהגענו לחדר שלו, אלכס היה חלש, אך צהל מאושר: "הרב הבר!", אמר בשמחה על כל שזכה בחיים חדשים.

התיישבנו. אני שוחחתי עם בתו שסעדה אותו לאחר הניתוח ובעלי שוחח עם אלכס. סיימנו את הביקור ועשינו את דרכנו לרכב. היתה לנו חתונה באיזור שמיהרנו אליה. אלא, שכאשר הגענו לרכב נזכרנו: "לא הבאנו להם את המגנט של ברכת 'אשר יצר' ולא דיברנו איתם על מעלת הברכה! כפי שאנחנו עושים אצל כל אחד מהמחלימים". בעלי העיף מבט קצר בשעון והבין שאם נתעכב לא נגיע לחופה. "אנחנו לא מסדרי הקידושין", אמר לבסוף, "ויותר חשוב לזכות את הרבים בברכה החשובה של 'אשר יצר'". לקחנו את מגנט הברכה ומיהרנו לעלות אל חדרו של אלכס. "שכחנו לתת לך מתנה", אמרנו שוב לאלכס ובתו. "מתנה?", התפלאו שניהם, "כבר קיבלנו מכם מתנת חיים – כליה. איזו מתנה נוספת אנחנו צריכים?". "את הכליה לא קיבלתם מאיתנו אלא מבורא עולם", השבנו להם, "הוא זה שסידר לכם מתנה מופלאה. אני חזרתי כדי לתת לכם את ה'עטיפה', שתשמור על המתנה לאורך זמן. יש לי כאן סגולה לאריכות ימים ולשמירה על הבריאות".

כך אמרנו והתחלנו ללמדם את ברכת 'אשר יצר', את חשיבות אמירתה בנחת ובכוונה וסגולותיה. הם הקשיבו בשקט מנומס, אך הרגשתי שהם עושים זאת רק בשביל לכבד אותנו. הם לא התחברו לדבר עקב היותם רחוקים מדרך ה', אך לא הפצרנו בהם. בעלי ואני קיבלנו על עצמנו בלי נדר להכיר לאנשים את הברכה הזאת. מה יעשו איתה הלאה, זו החלטה שלהם. "תודה הרבנית", אמרה הבת ונפרדנו לשלום.

אכן פספסנו את החופה, אך הרווחנו להכיר ליהודי את הברכה היקרה והחשובה של 'אשר יצר'.

ימי רביעי וחמישי עברו. ביום שישי, כשחזרתי מעבודתי בבית הספר, בעלי המתין לי נרגש. "אלכס צלצל", קולו רעד בהתרגשות וכך הוא סיפר לי: "הרב הבר, אגיד לך את האמת. כשהייתם פה, לא ממש התייחסנו למתנה שהבאתם לנו. מה לי ולברכת 'אשר יצר'? הקשבתי בנימוס, ומיד אחרי שיצאתם, הטמנתי את הברכה במגירה שליד מיטת האשפוז והמשכתי הלאה. אלא, שביום רביעי בבוקר, נכנס הפרופסור לחדרי, עם פנים חמורות סבר. ידעתי שאין בפיו בשורות טובות.

'אתה בנסיגה, אלכס. יש סימני דחיה של הכליה', אמר הפרופסור בקול ברור. הרב הבר, אינני צריך לספר לך שנסיגה היא חלום הבלהות של כל מושתל. אני חיכיתי 19 שנים לתרומה. לא יכולתי אפילו לחשוב על זה. יתכן שהגוף שלי דוחה את הכליה! יתכן שכל מה שעברתי היה לחינם!?". הרופא אמר שמחר בצהריים יעשה בדיקה חוזרת, אך ביקש מראש שלא אתלה בה הרבה תקוות. לא נראה לו שיהיו בשורות טובות.

כשהפרופסור יצא, פניתי לבתי. הפנים שלי היו חיוורות כמו הקיר, אבל לא היססתי. 'אני בטוח כי יש דחיה בכליה רק בגלל שלא החלטנו לומר את הברכה של הרב הבר – 'אשר יצר' – אני ואת'. ואז המשיך אלכס ואמר לבתו: 'בורא עולם נתן לנו מתנה ואנחנו לא הסכמנו לומר תודה. הגיוני שזה מה שקרה'. היא הסכימה איתי, ובאותו רגע החלטנו שנינו שמהיום נגיד את הברכה לאט ובכוונה, כמו שלימדתם.

נכנסנו למחרת לבדיקה חוזרת, אך לא האמנו שנקבל בשורות טובות. 'ביום שישי בבוקר צוות של רופאים נכנס לחדר שלי ושמחה על פניהם. 'אלכס, אנחנו מוותרים על הביופסיה. הבדיקות שלך מתייצבות והכליה חזרה לתפקד כראוי. תגיד לנו אלכס, מה עשית? איך קרה הנס הזה?' 'נס', אמרו הרופאים! 'הבדיקות משתפרות והולכות והצוות חושב לשחרר אותי כבר ביום ראשון. אני מצלצל אליך כדי שתדע מה כוחה של ברכת 'אשר יצר' להציל חיים!".

(גליון פניני בית הלוי)