וְנִסְלַח כִּי שְׁגָגָה הִוא: סיפור מרתק על יהודי שעלה מרוסיה, רדוף עוון ישן, וכיצד מאמציו הכנים למצוא פתרון הובילו אותו בדרך השגחה פלאית אל צאצאי מי שנפגע על ידו, והשיב להם את כספם. הסכיתו ושמעו:
אדם צעיר הייתי, מעט פוחז, וביום מן הימים, כאשר יחסי עם שותפי עלו על שרטון, ולבסוף אף נותקו קשרינו לחלוטין, החלטתי לנקום בו. פניתי לאן שהיה צריך לפנות, וסיפרתי כי שותפי למפעל אינו נאמן למדינה ויש לחשוש מפניו. תגובת אנשי הק.ג.ב. היתה מיידית. שותפי נקנס בסכום עצום כתגובה על חוסר נאמנותו ל'אמא רוסיה'.
מאותו יום לא ראיתי את שותפי למפעל. לא ידעתי מה אירע לו, לא שמעתי ממנו, או ממי מבני משפחתו מאומה. נעלם. איננו.
ב"ה התקרבתי אל היהדות, אולם ככל שהתקרבתי אל בוראי, החלה מחשבה נוראה מנקרת בליבי. מה אענה ליום פקודה.
ביקשתי בכל מאודי לאתר את שותפי, כדי לשלם לו את שווי הקנס שהתגולל עליו בעטיי, אך כל מאמצי עלו בתוהו.
ר' ירוחם התרווח על הספסל, שאף מלא ריאותיו מאוויר הבוקר הצח שטרם נעכר בעשן כלי הרכב, ונמנם קלות לקול ציוצי ציפורים עירניות. זבוב טורדני שחג סחרחורות סביב אוזנו הקיצו מתנומתו. הוא הסיר את משקפי הקריאה, הרכיב תחתם את משקפי הראייה וסקר ממושכות את הבניין שבו ממוקם סניף קופת החולים.
ב"ה שנים רבות מאחוריו, ומעולם לא נזקק לשירותיהם של מומחי הרפואה. הבוקר, משום מה, הוא חש כי עליו לזמן את עצמו בדחיפות לסניף המקומי של קופת החולים.
מיד לאחר שסיים את תפילת וותיקין, החיש את פעמיו לסניף קופת החולים. ידעתי, סיפר לאחר מכן, כי דלתות הסניף אינן נפתחות בשעת בוקר כה מוקדמת, אך דחף פנימי הריץ אותי להמתין בתחנת האוטובוס שליד קופת החולים, עד אשר ייפתחו שעריה.
מה הריץ את ר' ירוחם? לשם כך, משחזר ר' ירוחם מאורע שהתרחש לפני שנים רבות. נולדתי ברוסיה, הוא פותח את סיפורו, ומבטאו הכבד מעיד על מוצאו. עם זאת, שפתו הקולחת והתנסחותו העסיסית מוסיפים נופך לסיפור המדהים שבפיו.
מרבית שנותי גדלתי תחת צלו של המגף הרוסי. רבים מחברי נעלמו באישון ליל, אחרים הוגלו, נעצרו, נענשו ונקנסו, ובהם יהודי אשר היה שותפי בניהול מפעל קטן.
עיניו מצטעפות בדוק של דמעות. הוא נענש בעטיי!!! אני הלשנתי עליו!!! אדם צעיר הייתי, מעט פוחז, וביום מן הימים, כאשר יחסי עם שותפי עלו על שרטון, ולבסוף אף נותקו קשרינו לחלוטין, החלטתי לנקום בו.
פניתי לאן שהיה צריך לפנות, וסיפרתי כי שותפי למפעל אינו נאמן למדינה ויש לחשוש מפניו. תגובת אנשי הק.ג.ב. היתה מיידית. שותפי נקנס בסכום עצום כתגובה על חוסר נאמנותו ל'אמא רוסיה'.
מאותו יום לא ראיתי את שותפי למפעל. לא ידעתי מה אירע לו, לא שמעתי ממנו, או ממי מבני משפחתו מאומה. נעלם. איננו.
שנים רבות חלפו להן. כאשר נפתח מסך הברזל קמתי ועליתי לארץ אבותינו, חמדת לבבנו.
ב"ה התקרבתי אל היהדות, התחלתי להשתתף בשיעורי תורה, בזמני הפנוי אני מסייע לארגונים העוסקים בצרכי ציבור, וניתן לומר כי אני גם רווה נחת מצאצאי.
אולם ככל שהתקרבתי אל בוראי, החלה מחשבה נוראה מנקרת בליבי. מה אענה ליום פקודה.
ביקשתי בכל מאודי לאתר את שותפי, כדי לשלם לו את שווי הקנס שהתגולל עליו בעטיי, אך כל מאמצי עלו בתוהו.
ניסיתי לברר איה בניו, היכן בנותיו, נכדיו או צאצאיו, אך הדבר לא עלה בידי. כאילו נבלעו הוא וכל משפחתו באדמה, לבלי שוב.
שבור ורצוץ פניתי אל הגאון רבי שמואל טרוביץ זצ"ל, מייסד ישיבת "כנסת מאיר" בעיר ראשון לציון, ואשר גם כיהן כרב במקום, ושטחתי בפניו את מצוקתי.
הרב הביט בי בעיניו הרחימאיות. ר' ירוחם, אמר לי, אולי אני רב. אבל שנינו יודעים, כי אינני לא חוקר ולא בלש. מה אעשה לך, סיים בעצבות.
נכון, השבתי, כבוד הרב אינו בלש, אבל איני רוצה לשוב לכור מחצבתי כאשר קופה של שרצים על כתפי. כבוד הרב, אני מבקש, מתחנן... אתה דיין, בבקשה, תמצא פתרון...
אפנה לרב העיר, השיב הרב טרוביץ, אל הרב וולפא שליט"א ואל תלמיד חכם נוסף, נשב במושב בית דין ונדון בעניינך. אנא שוב אלי בעוד שבועיים.
נפרדתי ממנו שמח וטוב לב. איש יקר זה הבין לרוחי, והתאמץ עבורי ככל הניתן.
כעבור שלושה עשר יום השכמתי כדרכי לתפילת וותיקין, וכפי שסיפרתי, פניתי לסניף קופת החולים.
שם, על הספסל, התיישב לידי אדם נחמד, ותוך זמן קצר פתחנו בשיחה קולחת בשפת אימי, רוסית. גם הוא היה עולה חדש.
שוחחנו על הא ועל דא. על השנים הקשות, על תחבולות שונות שהערימו יהודים כדי לשמור על מצוות התורה, על אנשים שהשלטון הציק להם ללא הרף ומירר את חייהם וכן הלאה.
תוך כדי שיחתנו התברר לי כי איש שיחי התגורר ברוסיה בסביבות מחוז מגורי. מיד נדרכתי. חושי התעוררו. בשנים האחרונות הפכתי לי למנהג לברר אצל עולי רוסיה בני מחוזי אם חלפה באזניהם שמועה כל שהיא על שותפי לשעבר.
אולי אתה מכיר, שאלתי אותו. לפני הרבה שנים היה מפעל במרכז האזור התעשייתי אשר נוהל על ידי שני שותפים. לאחד מהם קראו...
לא הספקתי לסיים את המשפט והוא פלט מיד, בוודאי, השיב, אני חתנו!
לא היה קץ להתרגשותי. בדמעות שליש סיפרתי לו את דבר המעשה אשר אירע, אך הוא לא ידע מאומה והציע לי להתלוות לביתו ולשאול את פי רעייתו בתו של שותפי לשעבר, אם זכור לה מעשה זה.
לא אלאה אתכם בדברים. נכנסתי לביתם מעט לאחר זריחת השמש ויצאתי הימנו לפני שקיעתה. שעות ארוכות היא גוללה בפנינו את דבר המאורעות אשר התגוללו על משפחתה מאז ועד היום הזה, וכן, היא זכרה את הסכום המדוייק של הקנס אשר הושת על אביה.
ההזמנה למושב בית הדין בוטלה מיידית, ר' ירוחם השיב את הכסף לצאצאי שותפו לשעבר ולנשמתו היתה הרווחה.
כי יעזור ה' לשבים, כאשר אין יד טבעם משגת ויחדש בקרבם רוח טהורה להשיג מעלת אהבתו.
כך כתב רבינו יונה בן רבי אברהם גירונדי בספרו "שערי תשובה". כאשר יהודי מתאמץ בכל מאודו לקיים את מצוות ה' והדרך חסומה בפניו, אזי, מאותו שלב בו אין ביד אנוש להושיע, נפתחים לפניו שערי שמים. רבון העולמים מושיט את ידו הפרוסה לקבל שבים ומנחה אותו יהודי בדרך העולה בית א-ל.
מעשה פלאי זה, המובא בהקדמה לספר מעדני שמואל להגאון רבי שמואל טרוביץ זצ"ל מלמדנו, כי המשפט 'אני לא יכול', צריך להמחק מהלקסיקון כאשר מדובר בעניינים רוחניים. אתה יכול, הוא יכול, כולנו יכולים.
