אני חייב לכם את הולדתי מחדש בראש השנה": סיפור על קבוצת יהודים שהסתכנו בתפילת ראש השנה, וגילו כי קול השופר לא רק שהציל אותם מעונש חמור, אלא גם החזיר בתשובה את המפקח הקומוניסט.
הוא רצה לברוח מהמקום, אולם נותר קפוא. "קול השופר העלה בי זכרונות וגעגועים בלתי נשכחים", העיד על עצמו, "לא יכולתי לעצור את דמעותיי. הבטתי בכם - יהודים מוכים ומושפלים כביכול, עבדים לעריצות הסובייטית, אולם זוהרים ונוצצים בחדווה, מלאי רגש ותעצומות נפש, שופכים לב ושיח לפני מלך העולם. ואני, שכבר התנתקתי מכל אלה, מה אני ומה חיי, זולת מלאכה מפרכת בפיקוח עליכם וכוס וודקה בסוף היום..."
היה זה באחת התקופות האפלות של העם היהודי, שלהי שנת תש"ה. מלחמת העולם השנייה הלכה והסתיימה, ומאורעות השואה האיומה החלו לחלוף. ברוסיה הקומוניסטית שהו אז פליטים יהודים רבים, וחלק ניכר מהם הורשע ב"עבירות" של הפצת יהדות והוגלה למחנות עבודה בסיביר הקפואה.
למרות התקופה הקשה, העינויים היומיומיים והקור המקפיא, גם במחנות העבודה בערה גחלת היהדות. יהודים מסרו את נפשם לקיים תורה ומצוות ככל יכולתם, ולא הסכימו לוותר על החיבור והקשר עם בורא עולם. וכך, בימים שלפני ראש השנה תש"ו, החלה קבוצת יהודים קטנה בראשות הגאון רבי אליעזר פלטיאל רויטבלאט זצ"ל להיערך לקיים את תפילות החג.
למזלם, הם שהו במחנה "קל" יחסית. היה ברשותם ספר תורה כשר, ואפילו שופר הצליחו להשיג. בעיה אחרת עמדה בעוכריהם - והיא החובה להתייצב לעבודה כל יום, כל היום. לא שבת ולא חג, לא ראש השנה ולא יום הכיפורים. אין תירוצים ואין סיפורים - איש איש על משמרתו. האחד במתפרה, השני במפעל הנעליים, השלישי בריתוך הברזל. מה גם שעצם קיום תפילה יהודית הוא דבר אסור וחמור במיוחד!
אבל את הרוח היהודית אי אפשר לנצח. הרב רויטבלאט ארגן מניין אי שם בצריף בשולי המחנה, והעביר את הבשורה ליהודי המחנה. ביום הראשון של ראש השנה כולם נעדרו מהעבודה ובאו לתפילה, תוך מסירות נפש של ממש. התפילה עברה בשלום, והיהודים גילו שכנראה אפשר לחמוק מהעבודה ואיש לא ישים לב. לפיכך קבעו גם למחרת להתפלל בצוותא באותו צריף בשולי המחנה ולאבד יום עבודה נוסף. אלא שהפעם -
בעיצומה של תפילת מוסף, בין התקיעות, לפתע נפתחה הדלת בתנופה חדה. המפקח על עבודת הפועלים במחנה נכנס, ועל פניו ארשת זעם. כל המתפללים נאלמו דום, וחששו מפניו מאוד. הרב רויטבלאט - שהיה החזן, היה האחרון להבחין בכניסתו של האורח הבלתי קרוא והמסוכן כל כך, אולם כאשר חש כי "הקהל לא אתו" - הסתובב לאחור. אז גילה אדם שאינו מהמתפללים המוזמנים, דמות מאיימת למדי, ניצב ליד הדלת בשתיקה מחרידה...
הרב רויטבלאט הרהר לרגע, והחליט כי אם הדבר כבר נחשף - מה יש להפסיד מהמשך התפילה? אמנם חלק מהמתפללים ברחו, אבל חלקם נשארו. התפילה המשיכה כמתוכנן, אם כי קשה לומר "כסדרה". האיש שעמד בפתח הכניס את הציבור לחרדה ולמתח, אבל התפילה המשיכה עד סיומה. אז עזב את המקום האיש שעמד בפתח, וגם המתפללים עזבו איש איש לדרכו ולצריפו, כשהם חרדים מפני הבאות...
כצפוי, כבר למחרת נקראו כל הנעדרים מהעבודה למשפט. בחיל ורעדה שמעו "הנאשמים" את כתב האישום, שהוקרא מפיו של אותו איש שהתייצב אתמול בפתח בית הכנסת המאולתר. להפתעתם הרבה, האישום לא כלל "עבירות יהדות", ואף לא עסק בעצם העבירה החמורה של התפילה. העבירה שבה הואשמו היתה היעדרות מהעבודה בלבד, והמאשים - הלא הוא המפקח על העבודה שהתייצב ביום האתמול בבית הכנסת - ביקש להשית עליהם עונש קל יחסית...
המשפט ארך דקות ספורות. כמו ברוסיה הסובייטית, לא היה טעם להתווכח. השופט קיבל את עובדות המפקח המאשים כתורה מסיני, וגם גזר את העונש כפי שביקש - הפחתה של רבע מהשכר הזעום שקיבלו מדי חודש, למשך חצי שנה. היהודים הנאשמים, שידעו כי היה עלול להיגזר עליהם עונש מוות או הגליה לארץ גזירה קפואה בהרבה, תמהו על ההתפתחות המפתיעה לטובתם והודו לה' על חסדו...
רק כעבור תקופה מה, התבררו הפרטים לאשורם, כפי ששמעו היהודים מפי המפקח בעצמו: ביום הראשון של ראש השנה הוא הבחין בהיעדרותם, אך לא ייחס לכך חשיבות רבה. ביום השני, כשההיעדרות חזרה על עצמה, הוא נזכר שהימים הם ימי חודש ספטמבר הלועזי, ובימים אלה חל ראש השנה היהודי. לפיכך החליט לחפש אחריהם...
הוא עבר במחנה מרחוב לרחוב, עד שלפתע הגיעו לאוזניו הדיו העמומים של קול שופר. הוא הלך בעקבות הקול, עד שהגיע למקום ההתכנסות. כשהבין שהיהודים נעדרו מהעבודה לטובת תפילה - חמתו בערה בו עד להשחית. ואז הגיע לשערי הצריף שבו התפללו, ופתח את הדלת כשרוח זעם מפעמת בו... ואז נשמע קול השופר!
ברגע אחד, המפקח - שגדל עשרות שנים בקרב גויים ערלים; שכבר מכר את נשמתו לשטן הקומוניסטי; שכבר חש מנותק מכל רגש יהודי - נזכר בימי ילדותו, עת היה שומע קול שופר בראש השנה. הוא לא הצליח לעמוד מול הקול הפשוט והמהדהד כל כך, ונותר מסומר על עומדו, מתקשה להמשיך בכוונתו לכלות את זעמו ביהודים האומללים...
הוא רצה לברוח מהמקום, אולם נותר קפוא. "קול השופר העלה בי זכרונות וגעגועים בלתי נשכחים", העיד על עצמו, "לא יכולתי לעצור את דמעותיי. הבטתי בכם - יהודים מוכים ומושפלים כביכול, עבדים לעריצות הסובייטית, אולם זוהרים ונוצצים בחדווה, מלאי רגש ותעצומות נפש, שופכים לב ושיח לפני מלך העולם. ואני, שכבר התנתקתי מכל אלה, מה אני ומה חיי, זולת מלאכה מפרכת בפיקוח עליכם וכוס וודקה בסוף היום..."
היהודים האזינו משתאים לסיפורו של המפקח, והוא המשיך בדבריו: "באותו רגע החלטתי שאני נשאר שם, שומע את התקיעות והתפילה עד הסוף. ולא זו בלבד, אלא שהחלטתי שאת חובתי להעמידכם למשפט, אבצע במינימום הנדרש - אבקש להאשים אתכם רק בהיעדרות מהעבודה, תוך בקשה לעונש קל. כי אני חייב לכם את הולדתי מחדש בראש השנה, בזכות תקיעת השופר שלכם!" המפקח סיים את דבריו המרטיטים, ואוזני השומעים התמלאו דמעות...
סיפור זה, אשר סיפר הרב רויטבלאט ונכתב בספר זכרונותיו "אלוקי אבי בעזרי", מחדד ומאיר את משמעות תקיעת השופר. הנה כי כן, נשמה יהודית תועה, טועה ואבודה, שבה ונולדה מחדש ברגעי תקיעת שופר. כי פשטותה של תקיעת שופר, הכוללת קול בלבד ללא מילים או שפה אך בוקעת מעומק הנפש, יש בה "צביטת התעוררות" טהורה וזכה, המטלטלת כל נפש יהודית!
אחים יקרים, תיכף נזכה לשמוע קול שופר. גם אנו נזכה לרגעי ההוד שבהם נשמתנו תתעורר. בל ניתן לרגעים הללו לחלוף בלי הרהור תשובה עמוק, בלי הפנמת הרצון והתשוקה לזכות לקרבת אלוקים כל השנה. הבה ניתן לקול השופר לחולל בליבנו את המהפך, לעורר את נפשנו, להצית בעוצמה את הנשמה היהודית הבוערת בנו, ולקבל משמיעת קול שופר כוחות ואנרגיות לחיים רוחניים עשירים ומאושרים!
