עדות מרטיטה על איש עסקים בני ברקי שמצא את עצמו מוסר שיעור דף יומי מאולתר בעיר גְוָאנְגְג'וֹאוּ שבסין הרחוקה. - כוחו של ה"וו" המחבר כל יהודי לקטר התורה העולמי.
אחד האורחים שהכיר הכריז לאחר תפילת שחרית, בלא לשאול את פיו, כי הרב... ימסור שיעור בדף היומי בשעה ארבע אחר הצהריים. לא המכריז, ולא ידידי שנכפתה עליו אמירת שיעור, שיערו כי אכן השיעור יתקיים וברוב עם... אולם, עובדה היא – חמישה עשר יהודים ישבו בשבת אחר הצהריים, אי שם בתוככי הענק הצהוב, ושמעו שיעור בדף היומי!
להשלמת התמונה יש לציין שלא היו להם לשומעים גמרות כלל, מלבד לידידי הנושא עמו את ספריו לכל אשר ילך. הללו שמעו שיעור בעל פה, וגם גילו השתתפות מדהימה! חושבני שזהו שיעור הדף היומי הראשון שנאמר מאז ומעולם על אדמת סין, ואולי גם השיעור המזרחי ביותר בתבל.
בימים עברו הייתה הרכבת מקור השראה פורה. על גגה, גלגליה, קרונותיה וקטרה, התפתחו כפטריות אחר הגשם סיפורים אין-ספור; מהם שנועדו לבטא את ההלם וההפתעה האדירה שאחזה באנשי העולם, שמזה אלפי שנים ידעו כי מה שלא סוחבים לבד – לא זז. מהם סיפורי פולקלור ש'הולבשו' על דמויות ססגוניות כדי להעצים את דמותן המגוונת.
באותם ימים, כך מספרים, הגיע ברנש חדור הכרה עצמית אל תחנת הרכבת והחל מסייר בה. משאיתר את הרכבת, סיבבה סחור סחור, ולא נחה דעתו עד שגחן תחת הקטר, בדק את שבדק ולבסוף ניגש אל הדלפק, הניח את צרורו בהחלטיות על שולחנו של הקופאי, ומתוך שביעות רצון ביקש בהטעמה: "כרטיס לקטר".
— סליחה? — ברצוני להגיע לגרוסוביץ. — אכן, אדוני. עוד כחצי שעה תצא הרכבת. — טוב שכך, סלסל הלה בשפמו. ברצוני לרכוש כרטיס לקטר.
ניצוץ של חיים נדלק בעיניו של הפקיד, שכל ימיו חלפו בפריטת מטבעות והסברים חוזרים ונשנים על זמני יציאת הרכבת, משך נסיעתה ומועד הגעתה אל היעד. "כבודו, אין כרטיסים לקטר".
— "אזלו כבר, אומר אתה? אמתין לרכבת הבאה. עיתותי בידי", הפטיר תוך שהחל להפנות את גבו. — "אדוני, איננו מוכרים כרטיסים לקטר". — גם לא ברכבת הבאה? — "באף רכבת".
מבוכה פשטה בפניו של הברנש, שהחל ממלמל לעצמו בייאוש: "צדקתי. אי אפשר לסמוך עליהם. היאך אגיע גרוסוביצ'ה?". בהתרגשותו כי רבה תלש הפקיד שערה אדמונית מזקנו המאפיר ותמה: "רכוש לך כרטיס באחד הקרונות, מה לך ולקטר?".
— "הגם אתה אינך מבין? חשבתי כי רק זוגתי שמבוקר עד ליל רוכנת לעבר בעלי הכנף, אינה מבינה בכגון דא", ובתוך כך קרב את פיו לאוזנו המבוהלת של הפקיד והסביר: "מי כמוך יודע. הסבירו לי כי גלגליו של הקטר סובבים בעזרת הקיטור הנוצר על ידי הבערת הפחם. על הקטר מותקנים פנסים להאיר בחשיכה וצופר כדי להסיר מפריעים מן הדרך. כל אלה אינם בנמצא בקרונות. בדקתי זאת בעצמי. החושב אתה כי מאן דהוא יצליח למכור לי כרטיס ולהושיבני בעגלה שלא תנוע ולא תזוע!"
הרעים בקולו ולא יסף, ועיניו הגדולות התרחבו בתקווה כי יירד הפקיד לסוף דעתו, יטפח על שכמו בחיבה של הערצה ויעניק לו כרטיס בתא הקטר. חלף זאת רעד גופו של הפקיד מצחוק, וכל שעלה בידו להפטיר היה: "וו. וו". מבט התקווה בעיניו התחלף חיש בזעם כבוש שאיים להתפרץ, והפקיד לבש ארשת רצינית לפניו על אתר והסביר: "אדוני, בכל קרון מותקן וו עשוי מתכת".
— "ומה בכך?", פלט הלה בקוצר רוח, "הוו מניע את הקרון?". — "הוו אינו מניע את הקרון. אבל הוא מחובר לקטר. כשהקטר נע קדימה, הקרון נע אחריו. סע לשלום אדוני".
***
היום זה כבר לא מה שהיה פעם. אמת, כל יהודי העומד בפני החלטה לקבוע עיתים לתורה צריך להתניע את הקטר הפרטי שלו, לחממו ולצאת לדרך. אבל מיד הוא יגלה כי התנועה רבה וגדולה – יהודים רבים מאוד בכל העולם נמצאים בתנועה יומית בלתי פוסקת של לימוד הדף היומי. אף אחד אינו לבד. האווירה סוחפת. הקרונות נעים. אלפי מגידי שיעורים פרוסים בכל מקום להושיט יד לעזרה. רבבות רבבות יהודים יושבים בבתי המדרשות כתף אל כתף ומתחממים לאורה של תורה.
הקטר כבר נוסע, אם תרצו, גם בסין. כן, זה לא מכבר קיבלנו מכתב מרתק מיהודי בני ברקי, המספר את המעשה הבא:
לכבוד מאורות הדף היומי, שלום רב.
ברצוני לספר לכם עד היכן מגיעה תפוצתו העולמית של לימוד הדף היומי על פני הגלובוס. אחד מידידי, איש יודע ספר (השם שמור במערכת), נזקק לנסוע למדינת סין לצורך עניין עסקי כלשהו. היעד היה העיר גְוָאנְגְג'וֹאוּ (Guangzhou) שבדרום מזרח המדינה. עיר בלתי ידועה לרוב בני האדם, אך יש בה תושבים כמעט כמו בכל מדינת ישראל.
הפרש השעות בין ארצנו למקום האמור זהה כמעט כמו בין ארצנו לארצות הברית (אך לצד השני). מדובר, אפוא, במקום מרוחק מאוד, כמעט על גבול קו התאריך. ידידי הנ"ל ששהה במקום גם ביום שבת קודש, נוכח לראות כי יהודים לא מעטים, השוהים במקום לעסקי יבוא ויצוא, ארגנו לעצמם מקום תפילה ובו גם סעדו את סעודות השבת, והוא היה עמם.
אחד האורחים שהכיר הכריז לאחר תפילת שחרית, בלא לשאול את פיו, כי הרב... ימסור שיעור בדף היומי בשעה ארבע אחר הצהריים. לא המכריז, ולא ידידי שנכפתה עליו אמירת שיעור, שיערו כי אכן השיעור יתקיים וברוב עם... אולם, עובדה היא – חמישה עשר יהודים ישבו בשבת אחר הצהריים, אי שם בתוככי הענק הצהוב, ושמעו שיעור בדף היומי!
להשלמת התמונה יש לציין שלא היו להם לשומעים גמרות כלל, מלבד לידידי הנושא עמו את ספריו לכל אשר ילך. הללו שמעו שיעור בעל פה, וגם גילו השתתפות מדהימה! חושבני שזהו שיעור הדף היומי הראשון שנאמר מאז ומעולם על אדמת סין, ואולי גם השיעור המזרחי ביותר בתבל.
בברכה, ד. א.
