הוא חשב שזה רק "הומור ישיבתי", עד שהבין שהחבר שצחק עליו פשוט נלחם על פת לחם. סיפור מרטיט על כוחה של מילה, על "ונהפוך הוא" כלכלי, ועל החובה של הורים מבוססים ללמד את ילדיהם רגישות למי שאין לו.
לאט לאט הרגשתי כאילו הגיעו מים עד נפש. כאילו אני נחנק. זוג צעיר, שיש לו דירה, שאין לו חובות מהחתונה, ובכל אופן כבר צבר חוב עצום לפי כל קנה מידה. איך הגענו למצב הזה? בלי סיבה רצינית. זאת בעוד רבים מהאברכים מספרים שבשנים הראשונות הם חיים בצניעות ובס"ד חוסכים לרכישת דירה. אנחנו, לא רק שלא הצלחנו לחסוך שקל, אלא בכל חודש צברנו עוד ועוד חובות. המקרר שלנו המשיך להיות ריק...
שום דבר לא הכין אותי לבאות. לא באתי ממשפחת קשת יום, הוריי היו אנשים מכובדים ביותר, וברוך השם כלכלו אותנו בנחת וברווחה, כך גם היתה החתונה, רחוקה מפאר אבל ברוך ה' חתונה מכובדת.
לעומת זוגות צעירים רבים, שלאחרונה מתקשים למצוא מחסה, קורת גג, זכיתי וקיבלתי דירה בלי חובות, במיקום נוח, על פניו היה זה אידיאלי ביותר.
אבל כבר יום אחרי שבע הברכות החלו הבעיות הכלכליות לנבוע בלי שליטה. תחילה היתה זו נזילה, שהיה צורך לטפל בה בדחיפות. בהמשך הגיעו מכל עבר הוצאות לא צפויות. אשתי, שמצאה עבודה, גילתה שמשלמים לה חודש כן חודש לא, ובדרך כלל זה היה חודש לא. גם אצלי בכולל המצב לא היה מרנין כלל וכלל. בד בבד הגיעו הוצאות שונות ומשונות: פעם אחת חרקים, שדרשו ריסוס מהיר ויקר, ופעם אחרת הנזילה שכבר הזכרתי בהתחלה. היתה גם הוצאה רפואית לא צפויה, וכן הסתבכות עם המעלית של הבנין, שהכסף לתיקונה נדרש מכל השכנים וכלל לא היה בידינו.
ההורים שלנו חשו שהם, ברוך ה', העניקו לנו כל טוב, מה שהיה אכן נכון ויציב. לא היה לנו עול של משכנתא או השתתפות בשכירות, היו רהיטים, היתה דירה שהיא רק שלנו, לא היו חובות, מה נפלא יותר מכך? הם היו גם טרודים בנישואיהם של הבאים בתור, וזו כנראה הסיבה שהם מעולם לא שאלו האם יש לנו חלב במקרר ולחם במזווה. התשובה לשאלה, אם הייתה נשאלת, היתה עצובה.
אחרי שנה נולד בננו הבכור. זו היתה שמחה עצומה. לרגע נשכחו כל הדאגות הכלכליות. שוב נכנסנו אל הבית המחומם והמגונן של הורי אשתי. אירחו אותנו במשך חודש, ושם לא ידענו מחסור, שם גם לא שקלנו האם להדליק חימום ואיך להישאר שבעים מלחם ללא ממרח. קיבלנו גם עגלה ומיטה חדשה, ומצוידים בכל טוב יצאנו אחרי חודש לחיים האמיתיים. יצאנו כדי לגלות כמה מתיש זה לארגן את המזון לתינוק, את הטיטולים ואת החימום הדרוש לו.
המירוץ הזה התיש אותי. ניסיתי ללמוד עם תלמיד, אבל לא ראיתי הצלחה במעשה ידיי. כשקיבלתי סוף סוף את הכסף אחרי לימוד מסור של חודש ימים, הגיעה תמיד הוצאה לא צפויה. פעם תיקון של מכונת כביסה, ופעם אחרת היה צריך לקנות בדחיפות מכשיר אדים קרים לתינוק. פעם אחת הכסף לא תאמינו, נעלם ואיננו, כן, פשוט נעלם.
לאט לאט הרגשתי כאילו הגיעו מים עד נפש. כאילו אני נחנק. זוג צעיר, שיש לו דירה, שאין לו חובות מהחתונה, ובכל אופן כבר צבר חוב עצום לפי כל קנה מידה. איך הגענו למצב הזה? בלי סיבה רצינית. זאת בעוד רבים מהאברכים מספרים שבשנים הראשונות הם חיים בצניעות ובס"ד חוסכים לרכישת דירה. אנחנו, לא רק שלא הצלחנו לחסוך שקל, אלא בכל חודש צברנו עוד ועוד חובות.
המקרר שלנו המשיך להיות ריק...
היה מקרה שבו הרגשנו שהפעם זהו הקש ששובר את גב הגמל. הפעם אי אפשר להמשיך בצורה כזו. אשתי קיבלה את המשכורת על העבודה שלה, הכנסנו את הכסף לבנק, וחשבנו שהנה, אפשר ללכת בנחת לעשות קניה מינימלית של טיטולים ומזון לתינוק. אבל אליה וקוץ בה, עוד באותו יום אני הולך ברחוב, נופל לא ברור איך, שובר את הרגל, מגיע לבית החולים ו... חוזר הביתה מגובס.
נאלצתי לממן את האמבולנס, את ההסעה חזור, וכך בחישוב מהיר בצירוף ההפסד של הלימוד עם התלמידים שלי, הגענו בדיוק לסכום שקיבלה אשתי באותו היום. זה הרגע שבו עצרנו ואמרנו: אולי זה סימן משמים?
כבר למחרת, כשאני מתגלגל בכיסא גלגלים לבית הכנסת, שהיה סמוך לביתי, מצאתי את עצמי מדבר עם רב השכונה ומספר לו את סיפורי. אודה ולא אבוש, אברך צעיר, שהתחתן לא מזמן, כבר אבא לתינוק, מספר כשדמעות זולגות מעיניו. אני חש כאילו מזל רע רודף אחרי, ואיני יודע מאין הוא יצוץ בפעם הבאה, ולאן...
הרב שמע את דבריי, הקשיב היטב. הוא דיבר במשך מספר דקות מילים יפות על אמונה וניסיון, וכאשר סיים את מילות הניחומים הוא המשיך לשאול שאלה מעניינת: "האם יש מישהו שפגעת בו בעבר? אולי רומזים לך משמים לבקש סליחה, בהיבט כלכלי כלשהו?"
ובכן, זו היתה שאלה מעניינת. גלגלתי את כיסא הגלגלים שלי לכולל הסמוך לבית הכנסת, ואגב כך התחלתי להעלות בזיכרוני את ימי נעוריי. המחשבות עצרו כשהגעתי לדוד. דווקא לדוד. אני זוכר גם את המילים שלי. לא סתם דוד, אלא דוד "האבא של הקמצנים". ככה קראתי לו בשם חיבה, וככה קראו לו כולם, והיו צוחקים. אבל אני מעולם לא החמצתי הזדמנות להקניט אותו.
הייתי אז צעיר, בן ארבע עשרה. דוד למד איתי החל מישיבה קטנה וכלה בישיבה גדולה, הוא היה בחור מצטיין, אבל כבר בגיל צעיר אפשר היה להבחין בנטייה שלו לקמצנות. זה התחיל כבר במפגש שבשבוע הראשון. ישבנו בחדר האוכל בישיבה, וכבר אז ראינו עד כמה שומר דוד על כל פרוטה ופרוטה. הוא מעולם לא הביא איתו מהבית שתיה מתוקה או ממתקים. "חבל על הכסף. בישיבה יש מספיק אוכל", הוא אמר. "אם רק הייתם אוכלים את הארוחות, הייתם מבינים היטב למה אני מתכוון".
והוא באמת היה היחיד שאכל גם סוגי מאכלים כאלו, שאף אחד מהבחורים בישיבה לא העז לטעום. הוא אכל הכל. אם מישהו היה משאיר חצי לבן, הוא היה שולף את הגביע ומניח אותו בצד, כדי שלא יהיה "בל תשחית". זו היתה דוגמא יפה על דוד, אבל היו דוגמאות רבות אחרות. אני הייתי שם לב, ופשוט צוחק ממנו.
הוא מעולם לא נסע באוטובוס. "חבל על הכסף, עד שיש אפשרות סוף סוף ללכת ברגל", היה רגיל לומר. הוא היה מסוגל ללכת לחתונה של קרובי משפחה שלו ברגל, במשך שעה הליכה מהירה. "דוד, תשחרר קצת מדמי הכיס שנותנים לך, לא חייבים לשמור הכל", הייתי אומר לו בהומור. והוא היה מחייך בחזרה.
הוא היה מקפיד לא ללכת בדרכי עפר. למה? כדי שהנעליים לא תתקלקלנה יותר מידי. כמה היינו משכנעים אותו שיגיע איתנו בדרך קיצור, מהישיבה לבית הכנסת שבו נהגנו להתפלל לפעמים. הוא סירב לדרך הקיצור, והיה פוסע לבדו דרך ארוכה יותר, כדי לא לקלקל את הנעליים.
הוא מעולם לא קנה, גם לא ברשות הישיבה, שום מאכל, שום ממתק. הוא היה היחיד שטעם מידי פעם מהריבה שהיתה בישיבה, כי "בכל אופן צריך קצת מתוק", היה אומר בקול נבוך. "אבל לא חבל לקנות שוקולד? אתם משלמים יותר על העטיפה ופחות על הטעם. כל טעם מתוק הוא אותו דבר".
דוד היה בחור רציני מאוד, למדן בחסד. מידי פעם, בהפסקות, יצא לנו להכיר אותו. אודה ולא אבוש, קינאתי מעט בהסתפקות במועט שלו. לכן נהניתי להצמיד לו את התואר: קמצן. דוד לא התמרמר על התואר. הוא היה מחייך בגאווה כמעט, ונראה היה שהכינוי דווקא מצא חן בעיניו.
אבל כעת, כשהרב של השכונה מבקש ממני לסקור במחשבתי את האנשים שפגעים בהם, אני חושב שרק דוד נכלל בהם. אבל זו היתה פגיעה מרצון. אדרבא, תמיד היה אומר לי בחיוך: "ועכשיו תגיד עלי שאני קמצן, אה?" אני באמת אמרתי, אבל זה בא ממנו, בהסכמה.
חזרתי בצהריים הביתה. קודם כל אמרתי את המילים הטובות, המילים של החיזוק באמונה, חזרתי עליהן בבית כדי להאיר גם שם את התעוקה. אחר כך חייגתי את מספר הטלפון של הישיבה. זכרתי היטב את המספר של המקום שבו עברו עלי ימי נעוריי, מתוך לימוד תורה מתוק וחסר דאגות. ביקשתי מהנער שנענה לשיחה בטלפון הציבורי, שיחפש אחרי דוד. הוא באמת חיפש. ידעתי שדוד מאורס כבר, וידעתי שהוא בישיבה. אם היה מתחתן, הייתי בוודאי מקבל הזמנה.
דוד הגיע אחרי מספר דקות. הוא היה נשמע מבוהל, והופתע לגלות שזה בסך הכל ידיד נעורים שהתחתן לפני שנתיים כמעט. סיפרתי לו בקצרה ששברתי את הרגל, ושהייתי בא בעצמי לדבר איתו אבל אני מזמין אותו להגיע אלי הביתה בדחיפות. לא התחשק לו להגיע, אבל הוא נענה לבקשתי.
כשהוא מגיע ועומד מולי, אני מרגיש לפתע את מבטו. אין זה מבט בטוח אלא מבט עצוב. אני מזמין אותו לשבת, ומספר לו שמטרתי היא לבקש ממנו סליחה. אני מספר לו את מסע הייסורים של הבעיות הכלכליות שלי. הוא מקשיב בדממה, ואחרי עשר דקות של דיבור רצוף הוא קוטע אותי. "אני סולח לך, ואני באמת רוצה להסביר לך. ראשית כל, זה פגע בי מאוד, שנית ביקשתי לפגוע בעצמי לפני שאתה תפגע בי, זו היתה דרך התגוננות. ושלישית, רציתי שתדע, שלהוריי אין שקל אחד מיותר. כל גינוני ההתקמצנות לא היו אלא גינוני עניות בלבד. אני לא רוצה לתאר לך את העניות בבית שלנו, כיון שאף אחד כמעט לא מסוגל להאמין שיש מצבים כאלו, אבל ללא ספק בכל פעם שצחקת עלי, חשבתי לעצמי הנה ילד השמנת שלא מבין את הצד השני, המתמודד, ואני מדבר על התמודדות קשה".
הוא הוסיף וסיפר על הקושי שלו, כילד עני. אני הוספתי וביקשתי סליחה. ההדורים התיישרו.
אחרי הפגישה הזו קרו שלושה דברים בהדרגה: הדבר הראשון, התגייסתי לעזור לו להינשא מבחינה כלכלית. הדבר השני, המצב הכלכלי שלנו השתפר בהדרגה, התחלנו להחזיר חובות. הדבר השלישי, החלטתי לפרסם את הסיפור.
הורים מבוססים כלכלית, דאגו שילדיכם יתנהגו ברגישות לילדים שאין להם בית כלכלי יציב. פתחו בהם רגישות ואנושיות, כי התנהגותם לא רק תשפיע על החבר העני, אלא גם עליהם עצמם. רגישות שווה הצלה לכל הצדדים. אני אסיר תודה על הסימן שנשלח לי משמים. רק היום אני יודע כמה פגעתי בחבר שלי, וחלחלה אוחזת בי לראות כמה עמוקה היתה השלכת אותה פגיעה תמימה, שלא נעשתה בזדון.
