ר' יוסף כיום אברך בבית שמש, משחזר את התקופה המורכבת בה שהה בטוקיו ללא אמצעים, עד שהחליט לשנות את אורחותיו ולקבל על עצמו את שמירת השבת. מאותו רגע, נפתחה שרשרת של אירועים מעוררי השתאות:
כִּי אֶשְׁמְרָה שַׁבָּת אֵ-ל יִשְׁמְרֵנִי:
ההחלטה לשמור שבת בטוקיו שפתחה שערים חדשים: ר' יוסף כיום אברך בבית שמש, משחזר את התקופה המורכבת בה שהה בטוקיו ללא אמצעים, עד שהחליט לשנות את אורחותיו ולקבל על עצמו את שמירת השבת. מאותו רגע, נפתחה שרשרת של אירועים מעוררי השתאות: מפגישה עם יהודי שהושיט יד לעזרה ועד למנהל יפני שהסכים לכבד את ערכי השבת שלו, ואף נענה לבקשתו החריגה לסייע לו במקדמות שכר – עדות מרגשת על השגחה פרטית ועל פירותיה של מסירות נפש.
לפנינו סיפור נפלא אותו שמענו ממרן הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א:
סיפר לי תלמיד חכם שאחיו הגדול חזר בתשובה שלמה בהיותו ביפן. עד לשם הוא היה צריך להתגלגל כדי להתקרב לאלוקיו! היום האח יושב ולומד תורה בכולל בבית שמש, ומדהים היה לשמוע שעד לחזרתו בתשובה היה חילוני גמור, ועבר על כל העבירות שבעולם, רחמנא ליצלן. האיש זכה להתקרב להקב"ה בזכותה של השבת, ומעשה שהיה כך היה:
כמו רבים מן הצעירים בני גילו, יצא הבחור לטייל ברחבי העולם. המסע החל באוסטרליה והיה אמור להסתיים ביפן, לאורך תקופה של כשנתיים וחצי. הוא כבר הגיע ליפן, אלא שאז התעוררה לו בעיה קשה: בכיסו לא נשאר כסף, לבד ממאתיים דולר שבהם אי אפשר היה לעשות דבר, בוודאי לא לטייל ברחבי המדינה.
עלותו של חדר קטן להשכרה ביפן מגיעה לכדי חמש מאות דולר, וכיון שהבחור מתכונן להישאר ביפן למשך חצי שנה לפחות, לכן היה מוכרח לחפש מקום עבודה כלשהו כדי לממן את האכסניה או להשתכר למחייתו. הבחור לא הצליח למצוא עבודה, ונאלץ ללון ברחובות, מתוך בושה שגברה מיום ליום.
משעברו הימים והשבועות ומקום העבודה עדיין לא נראה באופק, הוא החל לחשוב על מר גורלו ומה הביאו עד הלום, כשעזב את בית הוריו שומרי המצוות, שהצטערו עד לאוד כשראו את בנם הולך מדחי אל דחי. מה שהציק לו יותר מכל, היה העובדה שכל הצעירים הגויים שהגיעו יחד איתו ליפן מצאו עבודה באופן מיידי והשתכרו באופן מכובד, ורק הוא נשאר ללא עבודה, וכל הכסף שבכיסו התדלדל לחלוטין. יתירה מכך, הוא הלך לראיון בכמה מפעלים ובתי עסק, והגם שהיה נראה שהנה החוזה עומד להיחתם, בסופו של דבר ברגע האחרון הוא בוטל מסיבות לא מובנות.
כיהודי שאינו שומר מצוות, לא עמדה לו השבת כמחסום, וכאשר הודיעו לו בעלי העסקים שהעבודה במפעלם היא שישה ימים בשבוע מלבד יום ראשון – יום החופש של הגויים – הוא הביע נכונות מצידו לעבוד בצורה כזו, ולמרות הכל הוא לא מצא עבודה. ברוב ייאושו, החל הבחור לחשוב על מהלכים שמימיים המכוונים את דרכו, ודווקא בכך הוא מצא נוחם, וכשהתכרבל לאחר מכן על אחד הספסלים בגן הציבורי של טוקיו, כבר לא היה לו כל כך קר.
בוקר אחד, לאחר שעוד חוזה התבטל, ומאידך – באותו בוקר השיגו כמה מחבריו הגויים עבודות מצוינות, הוא מחליט לעשות חשבון נפש נוקב עם עצמו. כך התגלגלה במוחו המחשבה שהעבירה הראשונה שעשה בבית הוריו היתה חילול שבת, ומזה נפתח הפתח להתדרדרות הכללית שלו, עד לפריקת עול מוחלטת שבה הוא נמצא ברגע זה. לפתע נשבה בו רוח טהרה ממרום, והוא החליט לשמור שבת. יהיה מה שיהיה! הוא לא יחלל יותר את השבת!
הוא ידע שהניסיון הראשון שיעמוד בפניו יהיה כאשר יציעו לו עבודה ויום השבת יהיה כלול בימי העבודה, אבל ההחלטה היתה כל כך חזקה עד שהוא קיבל על עצמו שבגין שמירת השבת הוא יוותר גם על מקום העבודה, אפילו שיציעו לו משכורת מכובדת.
והנה קרה דבר פלא. לאחר כמחצית השעה, ניגש אליו אדם ברחוב ואמר לו: "אינך מכיר אותי?!" הוא התבונן בו, והשיב: "בוודאי שאני מכיר אותך! הלא נפגשנו פעם בחנות ספרים בתל אביב ושוחחנו זמן רב". תוך כדי שיחה, סיפר הצעיר לאיש שיחו את כל מה שעבר עליו, ובעיקר שאין לו כסף ומקום לינה. היהודי מארץ ישראל הרגיע אותו ואמר לו: "אני אדאג לך". כבר באותו מעמד שכר לו חדר לשבועיים באחד המלונות של טוקיו, ואמר לו שלא יהיה לחוץ מהחזרת הכסף, אלא שיעשה זאת רק לאחר שימצא עבודה.
עצם העובדה שיהודי זה היה הראשון שניגש אליו ברחוב והציע את עזרתו, מה שלא עשה אף גוי מבין מאות האלפים העוברים ברחוב זה מידי יום, הפעימה בליבו את הקשר לעם היהודי, ובשלב זה הוא כבר ידע שהקשר הזה מגיע רק דרך שמירת מצוות, ואי אפשר להפריד בין הדבקים.
במשך השבועיים הבאים, המשיך מיודענו לחפש עבודה, כשהוא זוכר כל הזמן את ההחלטה בדבר שמירת השבת, אך עדיין לא נקלעה לידיו הצעה טובה. והנה, ביום האחרון שבו היה צריך לעזוב את החדר בבית המלון, ניגש אליו מנהל המלון ואמר לו: "שמע, עקבתי אחר תהלוכותיך והנהגותיך, ואני רוצה לומר לך שמצאת חן בעיניי, ואם הינך מחפש עבודה טובה, אני יכול לתווך בינך ובין קרוב משפחתי שפתח זה עתה מפעל, והוא מחפש אנשים צעירים שיעבדו אצלו".
כמובן שהיהודי הביע את הסכמתו לבדוק את העניין. הוא הגיע אל מנהל המפעל ההוא, שכבר בתחילת הפגישה ציין בפניו את שעות העבודה ואת ימי העבודה – שישה ימים בשבוע חוץ מיום ראשון. והשכר – לא פחות מארבעת אלפים דולר, סכום גבוה מאוד גם ביחס ליפן. המנהל היה בטוח שהצעיר היושב לפניו יקפוץ משמחה לשמע גובה המשכורת שהוא עתיד לקבל. מה רבה היתה הפתעתו שהלה סימן בידו לאות שלילה. היפני הרגיש שהסירוב לא בא על רקע מהות העבודה, אלא בשל דבר אחר, וכיון שהצעיר מצא חן בעיניו, לא רצה לוותר עליו כל כך מהר.
"האם יש לך משהו לשאול?" התעניין.
היהודי נשם עמוק ואמר שתי מילים: "אני יהודי!"
מנהל המפעל היפני זקף זוג עיניים תמהות: "נו, אז מה זה אומר?" שאל.
"אני לא יכול לעבוד בשבת, שהוא יום המנוחה של העם היהודי", השיב הבחור.
היפני בעל העיניים המלוכסנות נשען על כורסתו וביקש הבהרות נוספות. וכך מספר הבחור: "שחזרתי במוחי את כל הגירסא דינקותא שלי, והחילותי להסביר לו במילים פשוטות את עברו של העם היהודי. במשך מאות בשנים היינו עבדים במצרים, עד שהאלוקים הוציא אותנו משם ונתן לנו את התורה שלו על הר סיני, והתורה הזו היא ספר חוקים ומשפטים, המורים לאדם מה לעשות ומה לא. ובתורה ההיא כתוב שאסור לעבוד בשבת".
האיש היפני נראה המום. "ואתה רוצה לומר לי שאתה שייך לעם הזה?" שאל בהתפעמות.
"כן", עניתי בגאווה ביישנית.
בשלוש הדקות הבאות ישבנו בשקט אחד מול השני. הבנתי שעכשיו הוא צריך להודיע אם הוא מוכן לקבל אותי לעבודה, למרות סירובי לעבוד בשבת. "תראה", אמר מנהל המפעל בתום ההפוגה. "אמנם המפעל הזה הוא חדש, אבל אני מנהל מפעלים מזה עשרות שנים, ואף פעם לא עשיתי דבר כזה לקבל אדם שלא יעבוד ביום השבת של היהודים. אבל משום מה מצאת חן בעיניי, ואני מוכן שתעבוד מיום ראשון עד יום שישי".
גל של אושר הציף את ליבי, והודיתי לו בחום על בואו לקראתי. ראיתי בכך נס משמים בגין החלטתי לשמור את השבת. היפני פנה אלי ושאל: "יש לך עוד משהו שאתה זקוק לו?"
"לא העזתי לבקש זאת, אבל אם שאלת אענה לך שחבר שלי מארץ ישראל שילם לי מכספו שהות של שבועיים בבית המלון, ומאוד לא נעים לי ממנו ואני רוצה להחזיר לו את הכסף כמה שיותר מהר. אם אפשר, אבקש שבשבועות הראשונים תשלם לי את המשכורת בסוף כל שבוע, ולא בסוף החודש כמקובל בשוק, כדי שאוכל להשיב לו את כספו".
היפני שקע בהרהורים ולבסוף אמר: "לא שמעתי על אף מנהל שעושה דבר כזה, אבל אתה יודע מה – כיון שמצאת חן בעיניי, ואינני חושש שתברח לי, קיבלת גם את זה".
"עוד משהו?" שאל היפני.
"לא, תודה רבה על הכל", השבתי ופניתי לצאת.
"רגע", אמר המנהל, "ספר לי מהיכן באת לכאן".
"מרחוב פלוני", השבתי.
"ואיך הגעת?"
"ברגל".
למשמע התשובה שלף המנהל ממגירתו את מפת טוקיו, עיר הבירה היפנית, והתבונן היכן נמצא הרחוב שבשמו נקבתי. לפתע קם ממקומו וצעק: "ומשם באת ברגל? כלום אין לך כסף לרכבת?"
הרכנתי את ראשי והשבתי בשלילה. "אכן, אין לי כסף, ולכן הגעתי ברגל".
באותו רגע שלף היפני חבילת שטרות כסף מכיסו ומסרה לי. "עובד במפעל שלנו צריך להיות מסודר גם בלינה טובה. קח לך את זה על חשבון המשכורת הראשונה. גם את זה אני לא עושה לאף אחד! רק לך, כי מצאת חן בעיניי", אמר. היו שם אלף דולר במזומן. הייתי המום.
המנהל עמד בדיבורו ושחרר אותי בשבת מהעבודה. בינתיים יצרתי קשר עם יהודים חרדים באזור והם לימדו אותי תורה. צברתי סכום מכובד של כסף וחזרתי ארצה, והיום אני לומד תורה בכולל בבית שמש, והכל בזכותה של השבת הקדושה.
*
הסיפור מובא בספר "נאות דשא" ומלמדנו: אכן, מי שמוסר נפשו על המצווה זוכה לקבל סיוע וברכה מאותה מצווה, לפי מה שעמל ויגע בה. הכתוב אומר (שמות כג, כה): "ועבדתם את ה' אלוקיכם ובירך את לחמך ואת מימיך והסירותי מחלה מקרבך". פתח בלשון רבים וסיים בלשון יחיד, ללמד שכולם עובדים את ה', אבל קבלת השכר של כל אחד היא באופן שונה, לפי שכל אחד זוכה להשיג לפי העמל והמאמץ שלו.
וכן בשבת קודש – לא כולם נהנים וחווים אותה בשווה, אלא כל אחד זוכה להשיג ולחוש את קדושת השבת לפי המסירות וההשקעה שלו. בשבת קודש ישנה הארת פנים מיוחדת, והיא צריכה להיות נסוכה על פניו של האדם. השבת מביאה בכנפיה אור של שמחה ושל ברכה. ביום זה האדם מסיר את כל דאגותיו ומכאוביו שעברו עליו במשך כל ימות החול, ורק התורה הקדושה צריכה להיות בראש מעייניו. בנוסף, צריך לזכות ולהקדיש זמן לימוד לבניו היקרים ולמשפחתו.
על כן ישתדל כל אחד מאתנו להפעיל את מירב המאמצים ולהשקיע את כל כוחותיו עבור יום השבת, וכפי השתדלותו כך יזכה יותר למעלות הגדולות שהבטיח הבורא עבור שומרי השבת.
