רעש פתאומי עלה מן הרחוב. מישהו אץ רץ בכל כוחו לכיוון בית הכנסת, נראה כי הוא מנסה להחזיק את גלגל החמה בכח... מה שמפעים, הוא מראהו של אותו יהודי: עדיין לבוש הוא בסרבל העבודה, מגיע ישר מתוך הרפת.
רעש פתאומי עלה מן הרחוב. מישהו אץ רץ בכל כוחו לכיוון בית הכנסת, נראה כי הוא מנסה להחזיק את גלגל החמה בכח... מה שמפעים, הוא מראהו של אותו יהודי: עדיין לבוש הוא בסרבל העבודה, מגיע ישר מתוך הרפת. מה קרה? מה בוער? על שום מה הוא רץ בבהילות כזו לבית הכנסת, שעה קלה קודם כניסת השבת?!
עם כניסתו לבית הכנסת, הוא אפילו לא מביט לצדדים, וממהר אל המרא דאתרא היושב בכותל המזרח.
שטף של מילים בהולות פורץ מפיו, והמילה היחידה המזוהה בבירור היא 'בכור, בכור, בכור!!!' - זועק הלה, ושלוש המילים הללו הספיקו כדי להקפיץ את הרב ממקומו, ולהזניקו - יחד עם היהודי שבא לקרוא לו – היישר אל הרפת...
***
באותו יום ששי, העדיפו תושבי היישוב 'קוממיות' להסתגר בבתיהם, בשל השמש הקופחת בחוץ. רק לקראת כניסת השבת, הוקל החום ואנשים החלו לצאת מהבית, חלקם ממהרים לטבול לקראת שבת המלכה, וזריזין מקדימין להגיע לבית הכנסת. אחד מהם, הגאון רבי בנימין מנדלזון זצ"ל, רבו הנערץ של היישוב, כבר היה בבית הכנסת, לבוש בגדי שבת, יושב וקורא שיר השירים בדבקות ובנעימה...
רעש פתאומי עלה מן הרחוב. מישהו אץ רץ בכל כוחו לכיוון בית הכנסת, נראה כי הוא מנסה להחזיק את גלגל החמה בכח... מה שמפעים, הוא מראהו של אותו יהודי: עדיין לבוש הוא בסרבל העבודה, מגיע ישר מתוך הרפת. מה קרה? מה בוער? על שום מה הוא רץ בבהילות כזו לבית הכנסת, שעה קלה קודם כניסת השבת?!
עם כניסתו לבית הכנסת, הוא אפילו לא מביט לצדדים, וממהר אל המרא דאתרא היושב בכותל המזרח.
שטף של מילים בהולות פורץ מפיו, והמילה היחידה המזוהה בבירור היא 'בכור, בכור, בכור!!!' - זועק הלה, ושלוש המילים הללו הספיקו כדי להקפיץ את הרב ממקומו, ולהזניקו - יחד עם היהודי שבא לקרוא לו – היישר אל הרפת...
הרב מנדלזון, כמי שבנה וקומם את החקלאות על פי ההלכה בדור האחרון, הבין היטב במה מדובר, ומדוע נדרשת בהילות כזו. בהמת בכור בזמננו - אסור לעשות בה כל פעולה, אסור ליהנות ממנה, וצריך לשומרה לבל תיפצע או תינזק. בזמן שבית המקדש היה קיים - בהמה כזו היתה מוקרבת כקרבן. אולם בזמננו, בהמת בכור היא אתגר מורכב עבור הרפתן, הופכת לבעיה קשה: הוא נדרש לטפח אותה, לשמור עליה, להעניק לה את מיטב התנאים. ומאידך - נאסר עליו ליהנות ממנה!
כדי להימנע ממצב כזה, תיקנו למכור את הבהמה המבכירה לנכרי מבעוד מועד, ואז הבכור הנולד שייך לגוי - והוא פטור מהלכות בהמת בכור. הרב מנדלזון, בכדי למנוע לזות שפתיים כאילו המכירה היא מהפה ולחוץ בלבד, קבע דרך מסודרת ומובחרת במסגרתה נמכרת הבהמה המבכירה, בתשלום מלא, בשטר כתוב כדת וכדין, עיסקה לכל דבר...
אחמד ג'אבר היה שמו של אותו ערבי, הקונה הקבוע של הבהמות המבכירות. בדרך כלל, ידעו הרפתנים מבעוד מועד על בהמה העומדת לבכר, קראו לו בזמן וביצעו את העיסקה בניחותא. אולם לעתים, נודע הדבר לרפתן רק שעות ספורות קודם הופעת הבכור בעולמנו, ואז נדרשו הרב מנדלזון, בעלי הבהמה ואחמד ג'אבר לזריזות מופלגת, כדי לסיים את העיסקה כדת וכדין עוד טרם יופיע הבכור...
וזה מה שקרה באותו יום ששי, שעה קלה לפני כניסת השבת. הרפתן הבין כי בהמה מבכירה מסתובבת ברפת, הבכור יופיע - כנראה - תוך שעות ספורות. עליו לבצע את העיסקה מהר, לפני כניסת השבת, והשעה דוחקת... אין פלא אפוא כי הרב מיהר אל הרפת, ועמד שם לצד הפרות הגועות, חבוש בספודיק השבתי ההדור ונעול בנעלי שבת מצוחצחות. הרי חייבים להספיק לבצע את עיסקת מכירת הבהמה עוד לפני כניסת השבת!
אל הרב התלווה איש אמונו, הרה"ג רבי משה יעקב סיגלר זצ"ל, שכתב את הסיפור ביומנו, שנמצא לאחר פטירתו. השעון תקתק, השמש נוטה מערבה, והם החלו לכתוב את חוזה המכירה כדת וכדין, לפיו בעל הבהמה, איש פלוני, מוכר במכירה גמורה במחיר 10 לירות את הבהמה שמספרה 414, לאחמד ג'אבר, הרוכש את הבהמה בקניין גמור ובצלילות דעת, לפי כל כללי הקניינים. זהו חוזה בן כמה סעיפים, סדור ומפורט, והכנתו אורכת פרק זמן משמעותי...
השעון מוסיף לתקתק, הדקות אוזלות. בבית הכנסת כבר מתחילים בתפילת מנחה, עוד דקות ספורות תיכנס השבת. הרב עומד בשלווה בין ערימות החציר לבין הפרות המביטות בו בהלם, ועורך את העיסקה. הרפתן מימין, אחמד משמאל, ופרה מס' 414 במרכז... דקות ארוכות ויקרות חלפו עד שהושלמה העיסקה, ורק אז מיהרו כולם לעזוב את הרפת בזריזות, כשהרב ומקורבו מגיעים לבית הכנסת ממש ברגע השקיעה...
לנוכח המקרה הזה, הגה רבי משה יעקב רעיון גאוני, אותו פרש בפני הרב: 'במקום שבכל פעם נצטרך לערוך חוזה מהיסוד, לכתוב, להעתיק, לפרט, לתקן, לסדר ולערוך - הבה נכין נוסח חוזה מסודר, אותו נצלם שיהיו בידינו כמה עשרות עותקים ממנו.
נשאיר מקום ריק לרישום שם המוכר, מס' הבהמה, והסכום. ואז - בכל פעם שנצטרך - יהיה בידינו חוזה מוכן, ערוך ומסודר, ונוכל לבצע את עיסקאות מכר המבכירות בקלות וביעילות!
והרי' - הוסיף רבי משה יעקב לפרט את מעלות הרעיון שלו - 'זה בדיוק מה שעושים בשטר תנאים, בשטר כתובה, ובהרבה סוגי שטרות אחרים. מכינים עותקים מסודרים מראש, וממלאים את הפרטים האישיים ברגע האמת. כך כל עיסקה תיקח מעט מאוד זמן, תתבצע ביעילות, ובנוסף - יקל עלינו להתמודד עם הקריאות הדחופות המגיעות ברגע האפס - שהרי תוך רגע קל העיסקה מבוצעת!'
עיניו של רבי משה יעקב נצצו. הוא חש שבידיו עצה גאונית, פטנט מבריק שיחסוך כוחות, אנרגיה, שיבושים ובהילויות. אלא שנראה כי הרעיון לא מוצא חן בעיני הרב, ואדרבה, לנוכח הרעיון הזה עיניו מצטעפות בדוק של ערגה עילאית, דמעה סוררת זולגת במורד לחיו, והוא פותח ומשיב באנחה כבידה:
'הלא תדע, ידידי, כי כל עניין מכירת הבהמות המבכירות, הוא פיתרון זמני טוב מוגבל בזמן, לתקופה גרועה כל כך, בה איננו זוכים להקריב את הבכורות על גבי המזבח. הן בכל פעם שאני עושה עיסקה כזו, מייחל אני בכל לבי כי זו הפעם האחרונה, ועד המקרה הבא - כבר נזכה שבהמת בכור לא רק שלא תאיים ותפחיד את בעליה, אלא תגרום לו לאושר אינסופי, הן הוא עומד להעלותה כקרבן על גבי המזבח, להביא אותה כמתנה לאלוקיו!'
קולו של הרב נסדק, געגוע עז עלה מירכתי לבו: 'לא ולא, רבי משה יעקב, אינני עורך חוזים כאלה בעשרות עותקים. הרי אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, היום, ובכל יום! - מצפה ומייחל אני להתפטר מתפקידי כמוכר בהמות מבכירות, מקווה לעלות לירושלים ולראות אותן מוקרבות...
להכין ערימת שטרות מוכנים מבעוד מועד?! - שווה בנפשך שמשיח יבוא עכשיו, ייכנס אל ביתי, ויראה עשרות שטרות מוכנים, כתובים כהלכה ומוכנים למילוי. מה הוא יאמר? שלא המתנתי לו? שלא באמת ציפיתי לו? שנערכתי וסידרתי את כל העניינים, כדי לאפשר לי להתמודד בלי בואו תקופה ארוכה?! - והרי באמת אני מצפה לו, הלוואי שיבוא הרגע. אינני רוצה שטרות מכירה, חפץ ומשתוקק אני להקריב את בהמות הבכורה, אולי נזכה לכך כבר היום!' - סיים הרב בערגה...
כי אכן כן! אנו מאמינים בביאת המשיח, מצפים ומייחלים לבואו בכל יום מחדש. אמת, זה לא קל, כל כך הרבה שנים חלפו ועודנו בגלות, עודנו ממתינים, עודנו מצפים, עודנו מתגעגעים. אבל הרי יום אחד הוא יבוא - אולי עוד היום, ואיך נוכל להביט אליו אם לא המתנו לו, אם לא ציפינו לו, אם לא הקדשנו זמן ומחשבה להרהר כמה הוא חסר לנו עכשיו, וכמה נהיה מאושרים עם בואו!
יום תשעה באב - הוא הזמן לייחד מחשבה לכך, לצפות לגאולה באמת. להפנים אל הלב את הכאב, לחדד את האובדן, להתגעגע באמת. הבה ננצל את היום הזה, את השעון בהן נשב ונקונן, כדי להתחבר באמת לציפיה לגאולה, להתרפק בערגה על הגעגוע לישועה, כדי לקרב באמת את ביאת המשיח!
פניני פרשת השבוע - פרשת דברים
