מעגל הנתינה שלא נגמר - רצונו הטוב של פקיד בנק להושיט עזרה, פתח בפניו פתח בלתי צפוי להאדרת התורה, ואיפשר לו לרהט בתי מדרש וישיבות גדולות בסכומים דמיוניים ללא הוצאה כספית.
יום אחד התקשרו אליי מישיבת 'סלבודקה'. בישיבה הקדושה הזאת השולחנות והארונות הם בני עשרות שנים. הזקנה קפצה עליהם, והם עומדים בפני פירוק עצמי. הרבנים יושבים ליד שולחנות רוקדים, וצריך בדחיפות להחליפם. "ובכן", כך המזכיר של הישיבה, "תוכל לארגן לנו חמש מאות יחידות?"
חמש מאות! לא פחות! וכל יחידה מכילה שולחן וגם ארון... אף פעם לא התעסקתי עם מספר כזה. התיווכים שלי הגיעו לכמות של חמישים או שבעים יחידות בפעם אחת, הייתה פעם שתיווכתי אפילו מאה יחידות, אבל חמש מאות? אין לזה סיכוי. "הייתי שמח לעזור", אמרתי, "אבל אין לי מושג איך".
לא עברו חודשיים, והנה אני מקבל טלפון מהנגר של הבנק: "סוגרים שני סניפים גדולים בנתניה, ויש לנו למסירה כמות ענקית של חמש מאות יחידות"...!
שלוש משאיות עושות את דרכן לישיבת 'סלבודקה'. השולחנות כבר לא רוקדים, רק הלב רוקד בתודה ובזמרה לנותן התורה.
לפני כמה שנים, כשחזרתי מעבודתי כפקיד בבנק, ראיתי מודעה קטנה: "דרושים רהיטים עבור בית מדרש שהוקם לאחרונה. שולחנות, כיסאות וארונות לספרים. נודה מאוד על כל תרומה". באותו רגע לא חשבתי שיש לי דרך לעזור להם, אך הבקשה נגעה לליבי, והחלטתי לתלוש אחד מהחלקים שנועדו לתלישה, ועליהם רשום מספר הטלפון.
למחרת הגעתי לעבודה כרגיל, והנה אני רואה נגר מפרק לי את השולחן. "סליחה, זה השולחן שלי", אמרתי. "תקבל שולחן חדש", הוא אמר. "פה זה סניף חדש, ובהנהלה החליטו להחליף את הרהיטים". אכן, רק לפני כחודש הועבר הסניף למקום הזה. זהו סניף יוקרתי שנועד במקורו ללקוחות מחו"ל. הריהוט שבו מכובד ויוקרתי, אולם החליט מי שהחליט, שהוא לא מתאים לנו כרגע. הפקידים צריכים לקבל ריהוט בקו מודרני פשוט, ואת הריהוט המגונדר, האיכותי, הכבד והמרשים, יש לזרוק לפח.
הפקידים שלצידי טענו שדווקא הריהוט הנוכחי מתאים ונוח, ובשביל מה צריך את כל ההחלפה הזאת, אבל הנגר המשיך בעבודתו. הוא קיבל הוראה מההנהלה, וזה מה שעליו לעשות. הוא עבר משולחן לשולחן, מארון למדף ומכיסא למושב, ופירק הכל. לפתע הוא פנה לכיווני ושאל: "אולי אתה יודע על מישהו שירצה את הרהיטים הללו?" רגע לפני שאני מנענע בראשי לשלילה, אני נזכר בפתק שתלשתי רק אתמול בצהריים ממודעה קטנה. "כן. יש לי מספר של מישהו כזה".
אני מתקשר למספר הטלפון, שמתברר כשייך לרב של בית הכנסת. "יש כאן תרומה של רהיטים לבית המדרש". הוא שואל על כמה פרטים, ומברר לאן לשלוח את הטנדר כדי לאסוף את הריהוט. "לא טנדר, משאית", אני מדגיש, "יש פה כמות גדולה מכל דבר, והכל באיכות מעולה". הרב מתרגש, האברכים משנסים מותניים ומגייסים משאית. הם מגיעים להעמיס את הרהיטים, ונדהמים מהאיכות, מהכמות, מהיופי ומהיוקרה. בית המדרש שלהם זכה בריהוט מפואר ממש.
שמחתי. זכיתי לפאר את בית ה'. אבל כאן הסיפור רק התחיל... השם שלי נקלט במחלקת הבינוי של הבנק, כאילו אני מכיר אנשים ומוסדות שצריכים רהיטים. כעבור כמה ימים התקשר אליי המהנדס של המחלקה. הוא אמר שהם סוגרים קומה שלמה של הבנק בבניין בתל אביב, והם עומדים לפנות משם את כל הרהיטים. "אתה מכיר מישהו שזקוק להם?" אמרתי, "כן, בוודאי. אני כבר חוזר אליכם עם הפרטים".
באותו רגע בכלל לא ידעתי מי צריך רהיטים, אבל היה ברור לי מה עליי לעשות. התחלתי בסבב טלפונים. פניתי לישיבה אחת ולעוד אחת, עד שבסופו של דבר נשלחו שתי משאיות עמוסות בריהוט לישיבת 'שמעיה', ועוד שתי משאיות לישיבת 'בית קל'. ההצלחה ריגשה אותי. אני בסך הכל פקיד בבנק. אין לי כסף מיותר. הצדקות שאני זוכה לתת הן לא יותר מאשר בסטנדרט המקובל של עמך ישראל, והנה יש לי הזכות לרהט בתי מדרש ובתי כנסת. בזכותי יישמע בהם קול התורה ביתר נוחות וברוב פאר, והכל באמצעות כמה שיחות טלפון.
עברו שבועיים, וממחלקת הבינוי מתקשרים שוב. הפעם מחדשים את הסניף בירושלים. ההצלחה הקודמת עודנה פועמת בעורקיי, ואני פונה שוב לחפש את הישיבה הבאה שתזכה במלאי. הפעם יצאו המשאיות לכיוון הישיבות 'פורת יוסף' ו'רינת תורה'. עוד כמה טלפונים כאלו, ובתי מדרשות בצפון ובמרכז מקבלים שולחנות וכיסאות, ארונות ומדפים. גם בבני ברק ובמודיעין עילית כבר יש לי 'לקוחות'. זכיתי לעזור גם לאברכים, ששמחו בארון חדש אצלם בבית. הודו לו, ברכו שמו.
בינתיים התפרסם מספר הטלפון שלי גם בצד השני. הישיבות כבר הכירו את הכתובת, והתחילו לפנות אליי בשאלה האם אני יודע על מישהו שמחליף ריהוט, ומעוניין לתרום אותו. ה'עסק' הלך וגדל, וכך נוצרה גם רשימת המתנה.
יום אחד התקשרו אליי מישיבת 'סלבודקה'. בישיבה הקדושה הזאת השולחנות והארונות הם בני עשרות שנים. הזקנה קפצה עליהם, והם עומדים בפני פירוק עצמי. הרבנים יושבים ליד שולחנות רוקדים, וצריך בדחיפות להחליפם. "ובכן", כך המזכיר של הישיבה, "תוכל לארגן לנו חמש מאות יחידות?"
חמש מאות! לא פחות! וכל יחידה מכילה שולחן וגם ארון... אף פעם לא התעסקתי עם מספר כזה. התיווכים שלי הגיעו לכמות של חמישים או שבעים יחידות בפעם אחת, הייתה פעם שתיווכתי אפילו מאה יחידות, אבל חמש מאות? אין לזה סיכוי. "הייתי שמח לעזור", אמרתי, "אבל אין לי מושג איך".
לא עברו חודשיים, והנה אני מקבל טלפון מהנגר של הבנק: "סוגרים שני סניפים גדולים בנתניה, ויש לנו למסירה כמות ענקית של חמש מאות יחידות"...!
שלוש משאיות עושות את דרכן לישיבת 'סלבודקה'. השולחנות כבר לא רוקדים, רק הלב רוקד בתודה ובזמרה לנותן התורה. אשריכם בני הישיבות, שיושבים אצל שולחנו של מקום ולומדים את תורתו הקדושה.
