שניות ספורות לאחר שהאב השליך את יהבו על בוראו, חשף משחק ילדים תמים את האבידה דווקא במקום שנסרק שוב ושוב, כעדות מוחשית לכך שהעיניים רואות רק כשמשמיים מחליטים...
מיד עם יציאתי ממדרגות בית הכנסת אני פוגש בידיד שנוהג מידי שבוע לחלק עלון בשם "בטחון שבועי" בבתי הכנסת בשכונה. הרגשתי שרק "ביטחון" זהו המנוס האחרון, אמרתי בליבי: אשתף את האברך הצדיק הזה, נתחזק יחד. שלא כדרכי פניתי אליו ושיתפתי אותו בתעלומה, והוא עונה לי, אתה יודע מה הרב'ה שלי הרב מנדל שליט"א אומר על כגון זה? תהיה רגוע, הקב"ה יודע איפה הכובע שלך והוא נמצא במקום הכי טוב עבורך, מה יש לדאוג... הוא מחייך חיוך רחב ומוציא ממני חיוך כנגד, ופונה לדרכו.
שתי פסיעות, והטלפון שלי מצלצל, "אבא מצאתי לך ת'כובע" עוד לפני שבררתי פרטים, אני עוצר את ידידי מעביר את המכשיר לרמקול, אומר לבן התשע שלי: "לא שמענו טוב מה אמרת", ויחדיו שמענו בשידור חי את הבשורה: "מצאתי את הכובע הוא היה מאחורי הספה". זר לא יבין את זאת, את מהות ועומק השמחה והתפעלות של שנינו. זהו אושר השמור רק לבוטחים מבוטחים!
מספר הר"ר ישראל מרדכי קלופפר אחיסמך:
מוצ"ש, חזרתי מתפילת מעריב, רוצה לגשת להבדלה. אך רואה אני שהבית לא בכיוון בינתיים, מקלחים את הקטנים, היותר גדולים עוזרים להוציא את השבת. קיפלתי אני את טליתי, עוד כמה עזרות קטנות, מתיישב על הספה לוקח ספר ביד, לאחר מכן עובר לחדר המשחקים לפקח על הפיניש האחרון. סוף סוף בני הבית מתחילים להתקבץ להבדלה, אך הכובע שהנחתי כנראה באחת התחנות, כאילו התאדה. אחרי חיפוש מהיר בכל מקום שניתן להעלות על הדעת מידית, כיבדתי את בני הגדול במצוה, והוא הבדיל על היין.
"תכל'ס למעיישה" הכובע איננו. באותה שעה עוד לא ידעתי כי התעלומה הזו הולכת להטריד את מנוחתי לאורך הימים הקרובים. כאשר בכל כניסה או יציאה מהבית אני מנסה לשחזר שוב ושוב היכן הייתי ואיפה הנחתי, ופעמיים או שלוש ביום אני מבצע סיבוב כמעט זהה: בודק מאחורי הספה, מתחת המיטה בחדר המשחקים, פותח וסוגר ארונות, וחוזר חלילה, וכבר מרגיש בוז מול האמונה הטפלה, כביכול עוד מאמץ לחפש הדק היטב באותו מקום - יועיל או יעזור להמציא את הכובע יש מאין. האמת שהתפללתי כמה פעמים תוך כדי חיפושים, אבל חשבתי לעצמי שעלי להקדיש לכך תפילה מושקעת יותר, רציתי גם להתפלל על כך לפני "יהיו לרצון" בעמידתי לפני המלך, אך פעם אחר פעם הענין נשכח ממני, ורק בכניסה הבאה לבית תוך כדי חיפוש מטריד, מלמלתי שוב פרק תהילים ופסוקי בטחון, וקיוויתי שוב להשם, אך הטרדה סביב התעלומה הבלתי מוסברת ושגרת החיפושים - חזקים היו יותר מכל אלו.
השבת הבאה כבר קרבה, ניגשתי לשכני שיבדוק במצלמות האבטחה של הבניין אם חזרתי ממעריב כשהכובע חבוש לראשי, והתברר תוך זמן קצר שאכן כן.
אז הכובע מוכרח להיות בבית, אבל בבית הוא לא, אולי הקטן שלי זרק אותו מהמרפסת, אך גם שם כבר בדקתי בלילה וביום לא פעם, הכובע איננו.
יום שישי הגיע - ופתרון התעלומה לא. אף שאני חובש בשבת כובע זהה לזה של ימות החול... כובע היום חול שלי כבר לא מחמיא, לא לי - ובוודאי לא לשבת קודש. טרם יציאתי מהבית למנחה גדולה אני מבטיח פרס לילד שימצא לאבא את הכובע, עכשיו הדחיפות כבר גדלה ותופסת את הראש, המצפון גם הוא מצטרף לחגיגה, ומתחיל להציק "היית צריך לרוץ לקנות חדש" "לא התפללת מספיק" "איפה הביטחון שלך". והנה אני לפני "יהיו לרצון"... כעת כבר לא ניתן לשכוח להתפלל. הו הו איך אני מתפלל, לא חלמתי שאי פעם אתפלל ככה חזק על כובע.
מיד עם יציאתי ממדרגות בית הכנסת אני פוגש בידיד שנוהג מידי שבוע לחלק עלון בשם "בטחון שבועי" בבתי הכנסת בשכונה. הרגשתי שרק "ביטחון" זהו המנוס האחרון, אמרתי בליבי: אשתף את האברך הצדיק הזה, נתחזק יחד. שלא כדרכי פניתי אליו ושיתפתי אותו בתעלומה, והוא עונה לי, אתה יודע מה הרב'ה שלי הרב מנדל שליט"א אומר על כגון זה? תהיה רגוע, הקב"ה יודע איפה הכובע שלך והוא נמצא במקום הכי טוב עבורך, מה יש לדאוג... הוא מחייך חיוך רחב ומוציא ממני חיוך כנגד, ופונה לדרכו.
שתי פסיעות, והטלפון שלי מצלצל, "אבא מצאתי לך ת'כובע" עוד לפני שבררתי פרטים, אני עוצר את ידידי מעביר את המכשיר לרמקול, אומר לבן התשע שלי: "לא שמענו טוב מה אמרת", ויחדיו שמענו בשידור חי את הבשורה: "מצאתי את הכובע הוא היה מאחורי הספה". זר לא יבין את זאת, את מהות ועומק השמחה והתפעלות של שנינו. זהו אושר השמור רק לבוטחים מבוטחים!
מה מתברר לאחר מכן? לא פרס ולא שום חיפוש. באותו מקום, בחלל המשולש שנוצר מזווית הקיר שמאחורי הספה הפינתית, המקום בו ביקרתי מידי יום לא אחת, שם הוא שכן. בדיוק באותם שניות בהם אנחנו מתחזקים בבטחון בצורנו, נכנס לבני איזה רצון קונדסי לבצע "גלגול" (סַלְטָה בלעז) לעבר אותה הפינה, והנה הוא מרגיש ברגלו משהו רך כזה מאחורי הווילון הארוך, מיד ניצתת לו המחשבה "זה בטוח הכובע", ואכן תיכף חייג אלי לבשרני כי מגיע לו הפרס... הכובע המתין בסבלנות באותו מקום שבו חיפשתי אותו כל יום, אלא שהסתתר בין הווילון לקיר, בהמתנה שאני אעשה את המוטל עלי, אתפלל ואתחזק בביטחון בבורא!
בסעודת השבת כאשר התבררו כל הפרטים, אמרתי וטענתי לבני כי הוא עוד יקבל איזה שהוא פרס, למרות שלא הפרס שעליו הכרזתי טרם יציאתי הוא שגרם למציאת האבידה, אבל הוא יחד עם כל בני המשפחה קבלנו כאן פרס עצום וגדול, את ידיעת הזהב המוחשית כי "מי כהשם אלוקינו בכל קראינו אליו" "והבוטח בה' חסד יסובבנהו". וכך בשבת קודש לא היה מלבושי של שבת כמלבושי של חול, חבשתי כובע ישועה בראשי.
