אותיות של ספר תורה שהתחברו, וניכר פירודם ע"י זכוכית מגדלת

כתב בביאור הלכה (סי' לב סכ"ה ד"ה אות אחת), שאם נפסקה אות אחת בתפילין או בספר תורה בהפסק דק מאד שאינו ניכר לעין, אינו פוסל אותם, ואפילו אם כנגד השמש יכולים לראות את ההפסק, שהרי אפילו אם היה נקב דק בקלף שהדיו עוברת עליו הרי זה כשר, וכמבואר בסוגייתנו, וכל שכן כשהקלף שלם וחסר מעט מהדיו של צורת האות [ומה שהכשיר גם כשנראה ההפסק נגד השמש, היינו משום שפסק במשנ"ב (ס"ק לב) כדברי המגן אברהם (הנ"ל) המכשיר גם בנקב הנראה נגד השמש].
ובשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' א) נשאל, בדבר ספר תורה שיש בו נגיעה באותיות השם שנראה שנוגעים זה בזה, ועל ידי זכוכית מגדלת רואים שיש פירוד ביניהם, אם נפסל משום שאין כל אותיותיו מוקפות גויל, או שמא ההפסק הנראה על ידי כלי מיוחד חשוב גם כן הפסק ויכולים להכשיר את הספר תורה מכוחו. וכתב שיש להביא ראיה שהוא פסול, מדין נקב שבקלף שהדיו עוברת עליו, שהספר כשר וכמבואר בסוגייתנו, והטעם הוא מפני שנקב והפסק שאינם ניכרים לעין אינם חשובים הפסק, ואם כן הוא הדין לחומרא, שאם ההפסק בין האותיות אינו ניכר לעינים אלא על ידי כלי מיוחד, אינו מועיל להחשיב את האותיות כמוקפות גויל, והספר צריך תיקון.
ובקריינא דאיגרתא (ח"ב סי' עז) נשאל בענין זה של נגיעה שעל ידי זכוכית מגדלת רואים הפסק, וציין לדברי הדובב מישרים שפסל בזה, שאין משגיחים אלא במה שנראה לעין בלי זכוכית מגדלת. וציין גם לדברי הדרכי תשובה (סי' פד ס"ק צד) בשם הטוב טעם ודעת (מהדורא תנינא קו"א סי' נג), שמה שרואים ע"י זכוכית המגדלת אינו מועיל לא להקל ולא להחמיר.
אך בשו"ת שארית ישראל (מינצבערג, או"ח סי' יא-יב) כתב לבעל הדובב מישרים, שדבריו ודברי הביאור הלכה אינם מוכרחים, ואין ללמוד מסוגייתנו שנקב שאינו נראה לעין אינו חשוב הפסק לענין הפסק שבאות ולענין הבדל בין אות לאות, ורק לענין נקב שבקלף שהדיו עוברת עליו נאמר דין זה. שהרי מבואר בבית יוסף (סי' לב ד"ה ויהיה שלם) בשם הר"י אסכנדרני (סי' לו) שביאר הטעם שנקב שדיו שעוברת עליו כשר, משום שכשמעביר את הקולמוס והדיו על גבי הנקב הקטן כחודו של מחט, הנקב נסתם על ידי הדיו, ועל ידי כך אין האות נחלקת לשנים מחמת הנקב, ולכן אינו נקרא נקב וכותבים על גביו. ואם כן אין דין זה שייך אלא כשכתב בדיו על גבי נקב זה וסתמו בכך, אבל אם נחסר מהאות מעט מהדיו ואין דבר אחר הממלא את החסרון, פסול ושלא כדברי הביאור הלכה. ואם נתחברו האותיות זו לזו ויש הפסק ביניהם הניכר רק על ידי כלי מיוחד, אין לפסול מחמת מה שבלי כלי זה הם נראים מחוברים, כיון שבמציאות אינם מחוברים, ואף על פי שצריך כלי מיוחד לראות מציאות זו אין בכך כלום, כיון שאין משתמשים בכלי זה אלא כדי לברר את המציאות שאין כאן נגיעה. וכתב שכן הוא המנהג אצל סופרים מובהקים בעיה"ק ירושלים להכשיר הפסק הנראה בזכוכית המגדלת.
ובספר סת"ם כהלכתן (פי"ב) דן בארוכה בענין זה, ונקט שמעיקר הדין אין להתחשב בכל דיני התורה במה שנראה רק על ידי זכוכית מגדלת, וכדברי הדובב מישרים ושלא כשארית ישראל. וכתב שאולי נוכל ליישב את מנהג הסופרים שמכשירים כשנראה מוקף גויל רק בזכוכית מגדלת, שלעולם הכל מודים שדיני התורה תלויים במה שנראה למראה עינינו דווקא, רק כיון שבזמנינו נתקלקל כח הראיה, מכשירים אפילו אם נראה לנו רק בזכוכית מגדלת, שתולים ואומרים שלעין בריאה היה החילוק נראה בעין עצמה. ועיקר היסוד שחדות ראיית עינינו נתקלקלה, מבואר באבן האזל (קריאת שמע פ"א דף יד ע"ד) שתמה, למה אין רואים היום ג' כוכבים אחר ג' רביעי מיל וכמבואר בגמרא. והביא בשם הגר"ד בהר"ן שתירץ, שראיית עינינו נתקלקלה, וכמבואר בבכורות (נד.) שעין הרועה רואה ממרחק ט"ז מיל, ואנו אין רואים כל כך, ומוכח שהראיה נתקלקלה אצלינו, וכתב שמשערים שהטעם לקלקול הראיה הוא כיון שמשתמשים במנורות גדולות בלילה, ובימי חז"ל היו משתמשים בנרות קטנים, ושמע שהבדואים שמשכנם בשדות רואים גם עכשיו מרחוק מאד.
אך כתב, שלהלכה נראה שקשה לסמוך על סברא זו שמאור עינינו נתקלקל ולהכשיר בזה אף כשלמראית העין אינו מוקף גויל כלל, שהרי בודאי אי אפשר לנו לקבוע בודאות שמאור עינינו נתקלקל בשיעור שאם נראה היום רק על ידי זכוכית מגדלת כבר היה נראה בימיהם לעין, ורק לחומרא יש לחשוש כן אך לא להקל ולהכשיר ספר תורה בכך. ובפרט אם נאמר שגם אם נתקלקל חוש הראייה אצל רוב בני האדם, דין האותיות נקבע כפי ראיית בני אדם היום, שהתורה ניתנה לבני אדם, והנוהגים להכשיר על פי ראייה במשקפת צריכים לשנות מנהגם ולהכשיר רק כשההפסק נראה לעין.
וכ"כ בשבט הלוי (ח"א סי' ז אות ח, ח"ד סי' קמב) שאין מצרפים זכוכית מגדלת לראיה לא להקל ולא להחמיר, אבל קצרי הראות שהזכוכית מסייעתם להעמיד הראיה שתהיה כראיית רוב בני אדם, יכולים להשתמש בה כדי לראות מהו ההפסק הנראה לרוב בני אדם בעיניהם.
ובשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' א) נשאל, בדבר ספר תורה שיש בו נגיעה באותיות השם שנראה שנוגעים זה בזה, ועל ידי זכוכית מגדלת רואים שיש פירוד ביניהם, אם נפסל משום שאין כל אותיותיו מוקפות גויל, או שמא ההפסק הנראה על ידי כלי מיוחד חשוב גם כן הפסק ויכולים להכשיר את הספר תורה מכוחו. וכתב שיש להביא ראיה שהוא פסול, מדין נקב שבקלף שהדיו עוברת עליו, שהספר כשר וכמבואר בסוגייתנו, והטעם הוא מפני שנקב והפסק שאינם ניכרים לעין אינם חשובים הפסק, ואם כן הוא הדין לחומרא, שאם ההפסק בין האותיות אינו ניכר לעינים אלא על ידי כלי מיוחד, אינו מועיל להחשיב את האותיות כמוקפות גויל, והספר צריך תיקון.
ובקריינא דאיגרתא (ח"ב סי' עז) נשאל בענין זה של נגיעה שעל ידי זכוכית מגדלת רואים הפסק, וציין לדברי הדובב מישרים שפסל בזה, שאין משגיחים אלא במה שנראה לעין בלי זכוכית מגדלת. וציין גם לדברי הדרכי תשובה (סי' פד ס"ק צד) בשם הטוב טעם ודעת (מהדורא תנינא קו"א סי' נג), שמה שרואים ע"י זכוכית המגדלת אינו מועיל לא להקל ולא להחמיר.
אך בשו"ת שארית ישראל (מינצבערג, או"ח סי' יא-יב) כתב לבעל הדובב מישרים, שדבריו ודברי הביאור הלכה אינם מוכרחים, ואין ללמוד מסוגייתנו שנקב שאינו נראה לעין אינו חשוב הפסק לענין הפסק שבאות ולענין הבדל בין אות לאות, ורק לענין נקב שבקלף שהדיו עוברת עליו נאמר דין זה. שהרי מבואר בבית יוסף (סי' לב ד"ה ויהיה שלם) בשם הר"י אסכנדרני (סי' לו) שביאר הטעם שנקב שדיו שעוברת עליו כשר, משום שכשמעביר את הקולמוס והדיו על גבי הנקב הקטן כחודו של מחט, הנקב נסתם על ידי הדיו, ועל ידי כך אין האות נחלקת לשנים מחמת הנקב, ולכן אינו נקרא נקב וכותבים על גביו. ואם כן אין דין זה שייך אלא כשכתב בדיו על גבי נקב זה וסתמו בכך, אבל אם נחסר מהאות מעט מהדיו ואין דבר אחר הממלא את החסרון, פסול ושלא כדברי הביאור הלכה. ואם נתחברו האותיות זו לזו ויש הפסק ביניהם הניכר רק על ידי כלי מיוחד, אין לפסול מחמת מה שבלי כלי זה הם נראים מחוברים, כיון שבמציאות אינם מחוברים, ואף על פי שצריך כלי מיוחד לראות מציאות זו אין בכך כלום, כיון שאין משתמשים בכלי זה אלא כדי לברר את המציאות שאין כאן נגיעה. וכתב שכן הוא המנהג אצל סופרים מובהקים בעיה"ק ירושלים להכשיר הפסק הנראה בזכוכית המגדלת.
ובספר סת"ם כהלכתן (פי"ב) דן בארוכה בענין זה, ונקט שמעיקר הדין אין להתחשב בכל דיני התורה במה שנראה רק על ידי זכוכית מגדלת, וכדברי הדובב מישרים ושלא כשארית ישראל. וכתב שאולי נוכל ליישב את מנהג הסופרים שמכשירים כשנראה מוקף גויל רק בזכוכית מגדלת, שלעולם הכל מודים שדיני התורה תלויים במה שנראה למראה עינינו דווקא, רק כיון שבזמנינו נתקלקל כח הראיה, מכשירים אפילו אם נראה לנו רק בזכוכית מגדלת, שתולים ואומרים שלעין בריאה היה החילוק נראה בעין עצמה. ועיקר היסוד שחדות ראיית עינינו נתקלקלה, מבואר באבן האזל (קריאת שמע פ"א דף יד ע"ד) שתמה, למה אין רואים היום ג' כוכבים אחר ג' רביעי מיל וכמבואר בגמרא. והביא בשם הגר"ד בהר"ן שתירץ, שראיית עינינו נתקלקלה, וכמבואר בבכורות (נד.) שעין הרועה רואה ממרחק ט"ז מיל, ואנו אין רואים כל כך, ומוכח שהראיה נתקלקלה אצלינו, וכתב שמשערים שהטעם לקלקול הראיה הוא כיון שמשתמשים במנורות גדולות בלילה, ובימי חז"ל היו משתמשים בנרות קטנים, ושמע שהבדואים שמשכנם בשדות רואים גם עכשיו מרחוק מאד.
אך כתב, שלהלכה נראה שקשה לסמוך על סברא זו שמאור עינינו נתקלקל ולהכשיר בזה אף כשלמראית העין אינו מוקף גויל כלל, שהרי בודאי אי אפשר לנו לקבוע בודאות שמאור עינינו נתקלקל בשיעור שאם נראה היום רק על ידי זכוכית מגדלת כבר היה נראה בימיהם לעין, ורק לחומרא יש לחשוש כן אך לא להקל ולהכשיר ספר תורה בכך. ובפרט אם נאמר שגם אם נתקלקל חוש הראייה אצל רוב בני האדם, דין האותיות נקבע כפי ראיית בני אדם היום, שהתורה ניתנה לבני אדם, והנוהגים להכשיר על פי ראייה במשקפת צריכים לשנות מנהגם ולהכשיר רק כשההפסק נראה לעין.
וכ"כ בשבט הלוי (ח"א סי' ז אות ח, ח"ד סי' קמב) שאין מצרפים זכוכית מגדלת לראיה לא להקל ולא להחמיר, אבל קצרי הראות שהזכוכית מסייעתם להעמיד הראיה שתהיה כראיית רוב בני אדם, יכולים להשתמש בה כדי לראות מהו ההפסק הנראה לרוב בני אדם בעיניהם.