אם אדם חייב לקיים צוואת אביו
בגמ': בגמ': מצוה לקיים דברי המת (גיטין טו, א).
בשו"ת תשב"ץ (ח"ג סי' קל) נשאל, על מי שמת וצוה קודם מותו שבתו פלונית תנשא לפלוני, ובנו פלוני ישא בת פלוני, אם מצוה לקיים דבריו או לאו.
והשיב, בזה יש לחלק שאם אמר כן כמצווה לבניו שישא פלוני לפלונית ופלונית לפלוני, מצוה לקיים דבריו אם ירצו לירש מה שהניח להם אביהם וכופין אותן על מצוה זו.
וכן כתב הרמב"ן ז"ל (בחדושיו גיטין פ"א) שעל מצוה לקיים דברי המת כופין, והוכיח כן מהתוספתא והירושלמי. ואם לא אמר כמצווה אלא אמר תנו לבני כך וכך וישא בת פלוני, ולבתי כך וכך ותנשא לפלוני הרשות בידם לישא או שלא לישא, ואם אמר ישא פלוני לפלונית ויטול כך וכך, ופלונית לפלוני ותטול כך וכך, אם לא קיימו דבריו לא יטלו כלום, ויירשו האחים כל הנכסים. והטעם לפי שזה הוא תנאי ואם לא יקיימו התנאי לא יטלו כלום.והנה בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' קסח) נשאל על נידון אשה שכבה על ערש דוי, וקודם מותה צוותה וקראה לבניה ובנותיה, וצותה שאם יהיה איזה מחלוקת או ריב ביניהם שידון הכל על פי אחד מקרוביה, בכן ע"פ הפצרתה נתנו כולם תקיעת כף בפועל ממש ליד אותו פלוני, ועכשיו אחד מהבנים אינו מרוצה לדון בפני אותו פלוני מפני שהוא עם הארץ ואינו יודע לדון דין תורה, והוא רוצה דוקא בדין תורה, ועכ"פ יצרף אותו לב"ד לדון עמהם ולא לדון יחידי כיון שהוא עם הארץ, וזה טוען שעכשיו נתוודע לו שאותו פלוני אוהב יותר לאחד מן האחין, ועוד טוען שעיקר התקיעת כף לא נעשה רק לנחת רוח שלא תטרוף דעתה.
והשיב השבות יעקב שלא אמרינן מצוה לקיים דברי המת אלא דוקא בנכסיו וירושתו, אבל בשאר מילי לא, אפי' בצוואת אביו או אמו עד שהוצרך בש"ס ופוסקים לומר, מכבדו במותו כיצד היה אומר דבר שמועה מפיו אומר כך אמר אבא מארי וכו', ולא קאמר שחייב לקיים צוואתו, והביא קצת ראיה מהפסוק (בראשית נ טז-כא) ויצוו אל יוסף לאמר אביך צוה לפני מותו לאמור וגו', אנא שא נא פשע אחיך וגו', ויאמר אליהם יוסף אל תראו וגו', וינחם אותם וגו', משמע שהוא אינו מחויב לקיים צוואת אביו עד שהוצרך יעקב לבקש כ"כ אנא שא נא, וגם יוסף הוצרך להבטיחם על כך ולנחם אותם לדבר על לבם, וכן יעקב הוצרך להשביע את יוסף ונשאתני ממצרים, משמע שבצוואה לחוד אינו מחויב לקיים מצוותו עד שהוצרך להשביע על כך, וא"כ ה"ה בנדון דידן ודאי בלא תקיעת כף לא היה לנו לכופו רק בדברים וכה"ג, אולם דן שם אם כופין אותו על כך משום התקיעת כף, עיי"ש.
אולם בשו"ת יהודה יעלה (ח"ב אבהע"ז סי' מד) העיר על ראיית השבות יעקב מיעקב אבינו, שנעלמו ממנו דברי הרמב"ן בפי' התורה (בראשית מז לא) שכתב וז"ל השבעה לי וכו', ולא היה יעקב חושד בבנו הצדיק האהוב לו שימרה על מצות אביו ועל הדבר אשר הבטיחו ואמר אנכי אעשה כדבריך, אבל עשה כן לחזק הענין בעיני פרעה אולי לא יתן לו רשות, וכו' וכן היה הדבר כמו שאמר עלה וקבור את אביך כאשר השביעך עכ"ל, וע"כ גם הגאון שבו"י, הרי אזיל ומודה שלפנים משורת הדין מיהת חייב לקיים מצות אביו, וא"כ עדיין יקשה לו למה הוצרך יעקב להשביע ליוסף, וע"כ לומר כמ"ש הרמב"ן, ומכ"ש שכבר הבטיחו יוסף, והא גופא הו"ל כמו נדר לעני לעשות חסד לרש, והבטחתו זו גופא כשבועה, וע"כ שמצדו לא הוצרך כמ"ש הרמב"ן וא"כ אין ראיה כלל לחילוקו. וע"ע בדברי גאונים (כלל ע אות ל) מה שכתב בזה.
