ברכת המזון על כוס סודה

בגמ': כל מילתא דמימליך עלה שליח מיניה הוא וכו'. (נדרים נד, א).

בשו"ע (או"ח סי' קפב ס"ב) נפסק שכוס ברכת המזון אינו אלא של יין, ולא משאר משקים. ואם אין יין מצוי באותו מקום, ובאותו מקום חמר מדינה הוא השכר או שאר משקין, מברכין עליהם, חוץ מן המים.

ובערוך השולחן (שם ס"ה) כתב שכמו כן אין לברך על מי לימענא"ד [מים מעורב עם לימון וסוכר] או סעלצי"ן [מי סודה] שהם מים בעלמא.

והנה בשו"ת דרכי שלום (לייטער, ח"א סי' כא) נשאל בעניין מה שהורה רב אחד להתיר לברך כוס של ברכה על מי סודה, עפ"י מה שאמרו בסוגיין שכל דבר שהשליח נמלך עליו מיניה הוא, והיות ואם ישלח אדם שליח להביא לו שכר, ולא ימצא שכר יביא לו מי סודה, א"כ מוכרח שהם מין אחד.

אך הדרכי שלום לא הסכים עם דבריו, ודחה ראייתו שדוקא בסוגיין שגם דבר שנכלל בלשונו רק על צד מיעוט אמרינן סתם נדרים להחמיר, וכיון שאין מברכין על המים ממילא כן הוא לגבי מי סודה ואין לחלק. והביא שהסכים עמו הגאון ר' מאיר אריק מטארנא. והעיר לו ממה שכתב המג"א (או"ח סי' תפא בהקדמה) שכל ששם מים עליו, ואפילו מי לאקאריץ [מים המבושלים עם שורשים מתוקים הקרוים לאקארי"ץ] מותר לשתות לאחר האפיקומן. וכן הוא גם בנידון זה שכיון שלמי סודה יש שם 'מים', אף שיש לו שם לווי דינו כמים, ואינו ראוי לכוס של ברכה.

בנידון זה נשאל גם האגרות משה (או"ח ח"ב סי' עה), וכתב בדבר המשקאות של מיני סודה, אם יש להם דין חמר מדינה לקדש בשחר ולהבדיל עליהן, הנכון לע"ד שהן כמים בעלמא. שאף ששותין אותם גם בסעודות החשובות ומכבדין בהם, אבל הוא רק כשתיית מים לצמאון, ולהתקרר בימים החמים. והכבוד בהם הוא ג"כ רק כשצריכים לזה, וגם במים צוננין מכבדין כשצריכין להם.

וחשיבות משקה הוא שאין השתיה מחמת שצריכים להם לצמאם, אלא ששותים אותם אף בלא צורך, אלא בשביל כבוד הסעודה וכבוד האורחים, שאין שום אדם שותה יין ויי"ש ושכר לצמאו, שהרי כשאדם צמא הוא שותה מים, ועל כן שתיית היין והשכר אינם אלא לכבוד בעלמא, ועל משקים אלו אפשר לזמן ולברך כוס של ברכה.

ואף המתירין לקדש ולהבדיל על תה מתוק בשעת הדחק (עיין ערוה"ש סי' רעב סי"ד) היינו מפני שבזה דרך העולם שמכבדין בזה, וכן לשתות משקה זה אף כשאין צריכים כלל לשתות, אלא מפני הכבוד, ולכן התה נחשב למשקה, אף שלכאורה הוא מים ממש. אבל סודה אין שותים אלא לצמאון, וגם בשעת הדחק לא יקדש ולא יבדיל עליהם.

ומה שיש מתירים חלב, היינו מפני שגם חלב שותים אותו גם כשאין צמאים, ולכן כשמכבדים אדם בכוס חלב שותה אע"פ שאינו צמא. מה שאין כן במיני סוד"ה, ומים צוננים. ולכן בשעת הדחק יש יכול לקדש על תה וחלב, אבל לא על מיני סוד"ה.