גדרי חציצה במין במינו, ודינה בטבילה ובתפילין

במשנה מבואר שחמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים, אחד מהם קדוש בקדושת בכורה. והקשו בגמרא איך קדש, והרי אין דין בכור אלא למי שפטר את הרחם, ולזה צריך שיגע בכל פתח הרחם, וכיון שיצאו שניהם כאחד חצץ השני בין הבכור לבין הרחם. ותירץ רב, שמין במינו אינו חוצץ. והקשו התוספות (ד"ה אמר רב), שבחולין (ע.) הסתפקו בגמרא בדין בכור שנכרכה עליו אחותו והוציאתו בלי שיגע ברחם, אם יש בו קדושת בכור, וקשה שלפי המבואר בסוגייתנו בודאי קדוש הוא בקדושת בכורה כיון שמין במינו אינו חוצץ. ותירצו התוספות שלשה תירוצים: א. שכיון שבסוגייתנו לא היה כרוך באחיו מכל צדדיו אלא היה מקצת פנוי, שייך יותר לומר שלא יחצוץ מין במינו. ב. שאחותו חשובה יותר כאינו מינו מאחיו. ג. שכיון שסייעה אחותו להוציאו לכן יש יותר סברא שתחצוץ.
והקשה בכלי חמדה (מועדים א סי' קל ד"ה וכאשר עיינתי) למה הוצרכו התוספות לכל שלשת התירוצים. וביאר שיש ג' סברות וגדרים במה שמין במינו אינו חוצץ, כאשר דנו בזה האחרונים: א. שהמעשה שעושה בחציצה הרי הוא כאילו עשה אותו בעצם הדבר. ב. שהחציצה בטלה לעצם הדבר ונעשה כאחד. ג. שהחציצה היא כמי שאינה כלל כיון שהיא מין במינו.
וביאר שכל אחד משלשת תירוצי התוספות מפרש באופן אחר גדר מין במינו אינו חוצץ, ועל פי דרכו מתבאר תירוצו. התירוץ הראשון סובר, שהמעשה שעושה בחציצה הרי הוא כאילו עשה אותו בעצם הדבר, ולכן כשיש מקצת נגיעה ברחם יש לומר שהיא מתפשטת בכולו, אבל כשאין שום נגיעה ברחם אינו יכול להתפשט בכולו. והתירוץ השני סובר, שהחציצה בטלה לעצם הדבר ונעשה כאחד, ולכן דווקא כשהחוצץ הוא זכר, שיש במינו קדושת בכורה, שייך לומר שהוא נעשה כאחד עם הבכור וכאילו גם הוא בכור, אבל כשהיא אחותו שאין במינה קדושת בכורה אין שייך שתהיה כאחד עם הבכור. והתירוץ השלישי סובר, שהגדר הוא שהחציצה היא כמי שאינה כלל כיון שהיא מין במינו, ולכן כתבו שרק אם החציצה לא הועילה כלום אפשר לומר שהיא כמי שאינה, אבל כשאחותו סייעה בהוצאתו אי אפשר לומר שהיא כמי שאינה, שהרי אנו רואים שהועילה ללידה.
בתפארת ישראל (מקוואות פ"ח בועז אות יב) כתב, שבחקירה זו תלוי דין חציצה בטובל וקפץ ידיו או קרץ בשפתיו, שמבואר במשנה שטבילתו פסולה משום חציצה, וקשה שהרי החציצה היא על ידי בשרו של הטובל ומין במינו אינו חוצץ. וכתב שהטעם שמין במינו אינו חוצץ הוא משום שנעשה כמי שאינו [כצד השלישי בדברי הכלי חמדה], ולכן בטבילה שכל גופו צריך לבוא במים ואי אפשר לומר שחלקו הוא כמי שאינו, לכן גם מין במינו חוצץ.
ועוד דנו האחרונים להיפך, שגדר מין במינו שאינו חוצץ הוא רק משום שהוא כמי שאינו, אך אין חשוב כנגיעה בגופו ממש, וכן דן החיד"א בברכי יוסף (או"ח סי' כז סק"א) לענין תפילין ולענין בגדי כהונה, שבהם לא די בכך שלא יהיה דבר זר חוצץ בין גופו לבגדי כהונה ולתפילין, אלא צריך שיהיו 'על בשרו' בבגדי כהונה, ו'על ידך' ו'בין עיניך' בתפילין. וכתב, שאף על פי שמים אינם חוצצים, מכל מקום בתפילין ובבגדי כהונה הרי הם חציצה, כיון שסוף סוף אינם מונחים על גופו, והוא הדין לחציצת מין במינו בהם [וראה שערי תשובה (או"ח סי' כז סק"ה) לענין חציצת מים בתפילין, וראה עוד שו"ת תורה לשמה (סי' יב) לענין חציצת מין במינו בתפילין]. וכן נחלקו הפוסקים לענין כריכת רצועת התפילין תחת התיתורא של תפילין של יד, שאם אומרים בזה מין במינו אינו חוצץ, הרי אין רצועת התפילין חוצצת כיון שהיא של עור וממין התפילין היא, אך אם הדין הוא שאף שמין במינו אינו חוצץ, מכל מקום אינו כמונח על היד, אסור לכרוך הרצועה תחת תפילין של יד. וכן דעת הרבה פוסקים לחומרא [ראה שו"ת אבני נזר (או"ח סי' יד), שו"ת טוב טעם ודעת (ח"א סי' רמה)], והמשנה ברורה (סי' כז ס"ק יד) כתב, שבספר רביד הזהב נראה שמה שרצועה חוצצת לפעמים בין תפילין לבשרו אינה חשובה חציצה כיון שמין במינו אינו חוצץ, ומדברי הלבושי שרד משמע שלכתחילה נכון להחמיר בזה.