הוצרך לאכול ביום כפור, אם יש עניין שיצום בהמשך היום

בגמ': רב אמר מותר הואיל ואשתרי אשתרי (קידושין כא, ב). 

בשו"ת בנין ציון (סי' לד) נשאל על חולה שיש בו סכנה שע"פ הרופאים צריך לאכול ולשתות ביוה"כ יותר מכשיעור, אם צריך לשער בכל אכילה ושתייה אם יש סכנה כשלא יאכל וישתה, או אם מצות 'תענו את נפשותיכם' היא 'מערב עד ערב', וכיון שלא יכול לקיים מצוה זו מפני הסכנה שוב אין קפידא אם יאכל וישתה באותו יום גם בלא סכנה.

והשיב, שמי שאכל ביוה"כ שוב אין באכילה שניה איסור כרת, אך הביא להוכיח שדעת תוס' אינה כן, ולכן פסק שצריך לשער באכילת חולה ביוה"כ שלא להאכילו, בין כשיעור שיש בו איסור כרת ובין פחות מכשיעור שעכ"פ אסור מן התורה, רק מה שמספיק להוציאו מספק סכנת נפשות.

אולם בלחם הפנים (על קצור שו"ע סי' קלג) העיר מדברי הרשב"א בסוגיין שכתב, יפת תואר לאו מצוה היא, שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, ואין זה דומה אלא למי שאחזו בולמוס שמאכילין אותו עד שיאירו עיניו, וכשיאירו עיניו שוב אסור הוא, וא"כ גם ביוהכ"פ כשאינו מסוכן יהיה אסור. כיוצא בזה הוכיח המהרש"ם בדע"ת (פתיחה לה' טריפות אות מא).

אך בשו"ת שם משמעון (פאללאק, או"ח סי' כ) כתב לדחות את הראיה מהרשב"א, שאפשר שהרשב"א לא אמר שיהיה דומה ענין זה ליוהכ"פ אלא לענין אכילות אסורות, משא"כ לענין יוהכ"פ שלא תלוי באכילה אלא בעינוי, ודאי י"ל שמשאכל לא שייך בו איסור אכילה כיון שכבר ממילא אינו מעונה, וכבר הלכה לה מצות העינוי ממנו.

אך כתב, ומ"מ זה ודאי פשוט לי שאף לפי אותן הדעות שמשאכל אין עליו חיוב להתענות יותר, מ"מ ודאי שאין לו לאכול עכ"פ מדרבנן או מדברי קבלה, מצד שלא יהיה כל העולם רעבין ומעונין והוא שבע וכמ"ש בתענית (יא.) בזמן שהצבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה. וע"ע בשו"ת דעת סופר (ח"א סי' לז) על הראיה מסוגיין.