היודע למול ונותן לאחר למול את בנו

הרא"ש בסוגייתנו (סי' ח) הביא, מעשה במוהל שכיבדו אבי הבן למול את בנו, ובא אחר וחטף ממנו, ופטרו רבינו תם מלשלם כיון שהרי הלה ענה אמן אחר ברכת המוהל החוטף וגדול העונה יותר מהמברך. וכתב על כך הרא"ש, שבלא הטעם של רבינו תם יש לפטור את החוטף, כיון שאין זה דומה למובא בגמרא לענין כיסוי הדם, ששם אמרה התורה שהשוחט יכסה ולכך אם חטף לו את המצוה חייב לשלם, וכן במילה אם האב שעליו מוטלת החובה למול את בנו רצה למול בעצמו, וקדם אחר ומל, חייב לשלם, אבל אם אין האב רוצה למולו, כל ישראל חייבים במילתו, ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה עד כדי שאם אחר ימולו יתחייב לשלם לו.
וכן פסק הרמ"א (חו"מ סי' שפב ס"א) שאם היה לו בן למול ובא אחר ומלו חייב ליתן לו עשרה זהובים, אבל אם נתנו לאחר למול ובא אחר ומלו פטור [ואם האב ענה אמן אחר החוטף ממנו, ראה בסמ"ע ובש"ך שם].
ובש"ך (שם סק"ד) הביא את דברי הרא"ש, וכתב, ומדברי הרא"ש שהבאתי מוכח שמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למולו וחייב הוא בעצמו למולו, וכמו בכיסוי הדם שמי ששחט הוא יכסה, מפני שעיקר מצות מילה מוטלת על האב, וכשנותן לאחר למול הוא מפסיד את המצוה המוטלת עליו. וסיים, וכתבתי זה לפי שראיתי כמה אנשים מכבדים לאחרים למול את בניהם אף שהם בעצמם יכולים למולו, ולדעתי הם מבטלים מצות עשה ומצוה גדולה של מילה, ויש לבית דין לבטל הדבר הזה.
וביאר הקצות החושן (שם סק"ב) את דברי הש"ך, שמדברי הרא"ש מוכח שאפילו בתורת שליחות אין האב יכול לשלוח מוהל אחר שימול במקומו ויהיה שלוחו כמותו, מפני שאם היה יכול לשלוח שליח, הרי כמו שאם האב עצמו רוצה למולו ובא אחר וקדמו חייב לשלם עשרה זהובים, כמו כן אם נתנו לשלוחו, כיון ששלוחו כמותו ומצות המילה המוטלת עליו נתקיימה על ידי ששלוחו כמותו, ועכשיו שבא אחר וקדמו ואינו שלוחו הרי ביטל מצותו והיה בדין לשלם לו עשרה זהובים, אלא על כרחך מוכח שלא מועיל שליחות במצות האב למולו, ומשום כך כל שנותנו לאחד וקדם אחר וחטפו פטור, שאינו מפסיד לאב כיון שאינו שלוחו בזה, ואת האחר גם לא מפסיד כיון שעדיין לא זכה בה, ומסיק שעל כן מי שיכול להיות מוהל של בניו בעצמו ראוי לו לעשותו בעצמו, מלבד מציצה שאינה אלא לרפואה בזה יכול לכבד לאחר.
אולם בחתם סופר (שו"ת, או"ח סי' קנט ד"ה ואיידי) כתב, שדברי הרא"ש והרמ"א אמורים דווקא באופן שרק כבדו אבי הבן בתורת כיבוד, אבל אם עשאו שליח ממש משלם עשרה זהובים לאבי הבן, וכתב שבזה נדחו דברי הש"ך. והביא שכעין דבריו כתב הכרתי ופלתי (פלתי סי' כח סק"ג), שודאי בכל התורה שלוחו כמותו, ואפילו לדבר עבירה אם לא הסברא שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין היו אומרים שיש שליח ונענש המשלח (עיין קידושין מב:), ומידה טובה מרובה, וכל שכן שיש שכר למשלח שליח לעשות מצוה, וכשעשאו שליח למול הרי הוא כאילו מל בעצמו. וכן בדרכי משה (יו"ד סי' רסד אות א) כתב בשם אור זרוע (הל' מילה סי' קז) שאם האב מוהל אסור ליתן למוהל אחר. ותמה על דבריו, שצריך עיון מה החילוק מכל מצוה אחרת שיכול לעשות שליח במקומו [ובאורח מישור (יו"ד שם סק"א) תמה על הש"ך הנ"ל, שכתב מעצמו לאסור ונשמטו ממנו דברי האור זרוע ודברי הדרכי משה המפורשים בזה].