הסופר ספירת העומר ברמז כגון שאמר ביום ד' היום ה' פחות אחד
בשו"ת פרי הארץ (מזרחי, ח"א או"ח סי' י) דן לענין מי שמנה ימי העומר בדרך זו, שאמר 'היום ארבעים יום חסר אחד', אם יצא ידי חובתו אם לאו. וכתב שנראה שיצא ידי חובתו, שמצאנו לשון הכתוב במנין כזה ובמנין גרוע ממנו, שבמשנה הובאה מחלוקת חכמים ור' יהודה במנין המלקות, לחכמים לוקה ארבעים חסר אחת, ולר"י לוקה ארבעים, וביארו בגמרא שהטעם של חכמים הוא לפי שנאמר בתורה (דברים כה ב-ג) 'במספר ארבעים יכנו', ואילו היה כתוב ארבעים במספר היתה הכוונה שילקו אותו ארבעים מלקות, ועכשיו שנאמר במספר ארבעים, דורשים שהכוונה היא להלקות במספר שהוא סוכם את הארבעים, שהוא משלים את סכום הארבעים ואחריו מונים ארבעים.
הרי שקורא הכתוב 'ארבעים' למנין שאינו אלא סוכם את הארבעים, וכל שכן שמנין זה מנין טוב הוא, כשאומר בפירוש 'ארבעים חסר יום אחד'.
אך המגיה כתב לדחות ראיה זו, על פי המבואר בסוגיין שהדיין מונה את המלקות בשעה שמלקים. וכתב בשפתי חכמים (דברים כה ב) שצריך למנות ולהזכיר במנין ארבעים חסר אחת, ולא שיאמר שלושים ותשע אלא יאמר ארבעים חסר אחת, והטעם כדי שלא ישכח וילקה אותו עוד מכה אחת, ויעבור על 'פן יוסיף' (שם פסוק ג), ולכן הוא מזכיר ארבעים חסר אחת כדי שיזכור. וכתב בשפתי חכמים שבזה מבואר היטב מה שמוזכר בפסוק 'ארבעים' ולא 'שלושים ותשע', ללמד שבדרך זו צריך למנות. ואם כן סברא מיוחדת היא לענין מלקות שימנו באופן זה, ולעולם בכל שאר מנייני התורה אין למנות בדרך זו.
והקשה בפרי הארץ מדברי השו"ע (או"ח סי' תפט ס"ד) שכתב, מי ששואל אותו חבירו בין השמשות כמה ימי הספירה בזה הלילה, יאמר לו אתמול היה כך וכך, שאם יאמר לו היום כך וכך, אינו יכול לחזור ולמנות בברכה. א"כ אנו רואים שכל שלא ספר במנין גמור אינו יוצא יד"ח, וא"כ לכאורה גם כשאומר היום ארבעים חסר אחת לא יצא יד"ח, ותירץ שאדרבה שהרי לא אמר השו"ע שיאמר היום כך כך פחות אחד אלא יאמר לו מה היה אתמול, מוכרח שהוא משום שאם היה אומר היום כך וכך היה יוצא יד"ח אע"פ שלא אמר המנין של היום, והחילוק בזה הוא משום שסו"ס אמר 'היום' ומנה את ימי הספירה, וכמו שהוכיח שזה מנין גמור, אבל כשאומר אתמול היה כך וכך, אין זה מנין כלל.
ובפרי הארץ בהמשך דבריו הביא דברי מהר"ש הלוי (או"ח סי' ה) שאם אמר לחבירו מנין ימי העומר בראשי תיבות כגון היום ד' לעומר או היום ל"ג לעומר לא יצא, אבל אם בירך ואמר מנין הימים בר"ת יצא אע"פ שלא אמר בפירוש. ובעל כנה"ג חלק עליו, וכתב שמזה שבשו"ע לא כתב שיכול לומר לחבירו באופן כזה משמע שיוצא יד"ח אם אמר בר"ת אף אם לא בירך. וכתב שעכ"פ לדברי כולם אם בירך יצא, וכ"ש כאן שאמר מנין בפירוש אלא שאמר ארבעים חסר אחת שיוצא יד"ח. וביאר חילוקו של מהר"ש הלוי בין מי שמנה לעצמו בברכה, לבין מי שמנה בתשובה לחברו ששאלו למנין היום, שאם בירך גילה דעתו שכוונתו לספור העומר במנין כזה ולכן הרי זה מנין שהרי כיון לומר חשבון, מה שאין כן כשלא בירך דיינו אם נאמר שמניינו מנין כשאמר המנין בפירוש ולא כשאמרו בראשי תיבות, שאז אדרבה יש גילוי דעת להיפך שאין כוונתו לספור, כיון שאין דרך בני אדם לספור בדרך זו, ורק אם ספר בפירוש יצא אף באומר לחבירו, אמנם כתב שסברא זו עדיין צ"ע. ועל פי סברא זו כתב המגיה שם, שנראה שגם בנידון השאלה אם שאלו אדם למנין היום והשיב לו שהיום ארבעים חסר אחד, לא יצא ידי חובתו כיון שאין דרך בני אדם לספור בדרך זו, וגילה דעתו שאין בדעתו לספור עכשיו, ורק כשבירך יצא משום שספר המנין.
ובשלמי חגיגה (רצז ע"ב אות כב) העתיק מדבריו שאם שואלו חברו והשיבו ארבעים חסר אחד, שבזה יש גילוי דעת שאין כוונתו לספור, שהרי אין דרך בני אדם לספור כן, לא יצא ויחזור ויספור בברכה. ובזכור לאברהם (שם) הביא דברי הפרי הארץ והשלמי ציבור שהביאו כן בלי שום חולק, וכתב שנראה שלשיטת הכנסת הגדולה (בהגב"י) שחולק על מהר"ש הלוי ואינו מחלק בין המונה לעצמו לבין המשיב לחברו, [ורק במי שלא היתה כוונתו כלל לחשבון אלא לומר שהיום ל"ג כתב שלא יצא], יש לומר שגם באופן זה יצא ידי חובתו. וכ"כ בשו"ת באר משה (ח"ג סי' פב) [עפ"י מה שהביא הגרעק"א בגליון השו"ע בקיצור מדברי פרי הארץ, וכיון מדעתו לדברי המגיה הנ"ל].
ולמעשה כתבו בבאר היטב (או"ח שם סק"ו), ובמשנ"ב (ס"ק יא) שאם ספר לשם קיום המצוה באופן זה יצא. ועיין בשו"ת רבבות אפרים (ח"ה סי' שמב) שדן במי שספר ארבעים חסר שנים אם יצא, וספיקו הוא בדברי הפרי הארץ שכתב שבארבעים חסר אחת יצא, משום שמצאנו בתורה לשון זה גבי ל"ט מלקות, ושמא ארבעים חסר שנים אינו נחשב לספירה כהוגן, שלא מצאנו בתורה לשון כזה. ועיי"ש שכתב שהראיה מהתורה הוא רק אסמכתא בעלמא, ולהלכה בכל אופן יצא, ואינו יכול לחזור ולספור בברכה.
