מזון מלכות [טוני רויאל]

בגמרא מבואר שדבש דבורים מותר באכילה ואינו אסור משום 'יוצא מן הטמא', כיון שהדבורים מכניסות אותו לגופן ואין ממצות אותו מגופן. ודנו הפוסקים בדין מזון מלכות שאינו מין דבש ולדברי המומחים הדבורים ממצים אותו מפיהן ולא מהזפק כשאר דבש, וטעמו מר כלענה ומפרישות אותו לתא מיוחד וממנו ניזונת מלכת הדבורים כל ימי חייה, ומצאו שמועיל הרבה לרפואה, ומערבבים אותו בדבש כדי שיוכלו לאכלו, ודנו הפוסקים אם אסור הוא ככל יוצא מן הטמא, או מותר כדבש.

במנחת שלמה (ח"ב סי' סד ב) הביא דברי חכם אחד שנקט שדין מזון המלכות הוא כדין הדבש, וראייתו היא ממה שלא הזכירו בגמרא בסוגייתנו חילוק בין דבש למזון מלכות. וכתב המנחת שלמה שראיה זו תמוהה, שהרי מזון זה הוא מר כלענה ואיננו מאכל כלל ואין שייך להקשות למה לא דיברו בו חכמים, כיון שלא היה ידוע בזמן חז"ל למאכל אנשים, ולא דיברו אלא בדבש שהוא מתוק ונאכל.

וכתב שבעבר היה מורה היתר לשואלים מטעם אחר, כיון שחשב שיוצא מן הטמא אשר בתחילתו אינו ראוי למאכל אדם דינו כנבילה סרוחה מתחילתה, שאין חל עליהם שם איסור. אך כאשר התבונן שגם היוצא מן האוזן והחוטם ועוד דברים מאוסים כאלה דינם כמים שמכשירים לקבלת טומאה וחשובים כמשקים הראויים לאדם לשתיה, כמבואר במסכת מכשירין (פ"ו מ"ה) וברמב"ם (טומאת אוכלין פ"י ה"ב), אפשר שגם זה חשוב כראוי לאדם. ולכן אינו אומר בזה לא איסור ולא היתר. אך לחולה שאין בו סכנה, יש להתיר אם הוא נתערב עם דבש, או שהוא עשוי בצורת כדורים, עיי"ש בטעמו.

וע"ע בספר מקור בהלכה (סי' ל), שהעתיק קונטרס שבו בירר איסור מזון המלכות, ודחה שבעה צדדי היתר שכתבו בו המתירים. וכתב, שאין לומר שעד הנה היתה מסורת לאכול כל מה שנמצא בכוורת, כיון שממה שבירר מצא שמזון זה לא היה לו אף פעם שם דבש, ולא החשיבו אותו למזון בני אדם, ובעלי הכוורת רגילים להזהר בראותם תא מיוחד זה בכוורת המתכונן לקבל מזון זה, והורסים אותו תיכף ומיד כדי שלא יהיו בכוורת אחת שתי מלכות. והמסורת שיש לנו שדבש דבורים מותר אין לה שום שייכות למזון זה, כיון שעד היום לא היה עומד לאכילה. ועיי"ש במה שדן בסברת המתירים לחולה שאין בו סכנה על ידי תערובת, והביא שגם בין הרופאים אין הדבר ברור שהוא מועיל לרפואה, ואנשי הרפואה בארה"ב מדברים נגד התועלת שבו.