מי שיש לו פחות מכזית מצה, אם יאכלנה בליל פסח
האחרונים דנים במי שאין לו בליל פסח אלא פחות מכזית מצה, אם חייב לאוכלו. ויסוד מחלוקתם היא אם יש ללמוד מצוות התורה מאיסורי התורה שחצי שיעור אסור בהם.
יש סוברים שכמו לגבי אכילת איסור חצי שיעור אסור מן התורה, כמו כן חצי שיעור של מצוה יש בו קצת מצוה, וע"כ אם אינו יכול לקיים המצוה בשלימותה מ"מ יאכל מה שיש לו. כן כתב מהרי"ט אלגזי (הל' בכורות פ"ח אות פא סק"ח), וברכי יוסף (או"ח סי' תפב סק"ד) ועוד אחרונים [וראה אבני נזר (או"ח סי' שפג אות ט)].
[וכן פסק בערוך השולחן (או"ח סי' תעז ס"ג) שמחויב הוא לאכול, אך לא יברך על אכילת מצה. ובשאגת אריה (סי' ק) כתב שצריך גם לברך. ובתשובות מהרי"א (אסאד, או"ח סי' קלז) הכריע שיברך 'על מצוַת מצה' ולא 'על אכילת מצה'. וראה עוד בכתב סופר (או"ח סי' צו) ודברי חיים (או"ח ח"א סי' כה)].
ובשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' יח) כתב שאין עליו חיוב לאוכלו כלל, כיון שאכילה נחשבת רק בכזית ואם אינו אוכל כשיעור זה אינה מצוה כלל. והסכים עמו בשו"ת חיים שאל (ח"א סי' ג), וכן מבואר במשנה למלך (חמץ ומצה פ"א ה"ז).
אולם בהגהות מהר"י פערלא על ספר המצוות לרס"ג (עשה ה-ו) כתב, שתמוה לומר שאם אין לו כל שיעור המצוה יעשה המקצת שיש לו, שהרי יש בזה לאו של 'בל תגרע', וא"כ הדין הוא להיפך, שאם יש מצוה באכילת חצי שיעור, א"כ מטעם זה עצמו יהא אסור מדאורייתא לאכלו משום הלאו של 'בל תגרע', שהרי צריך לאכול שיעור שלם והוא אינו משלים לשיעור שלם, וכמו בתפילין של יד ושל ראש שיש סוברין שמצוה אחת הן ואינם מעכבין זה את זה, ומ"מ אם מניח רק אחד מהם אף שמקיים מצוה הרי הוא עובר ב'בל תגרע', כמו כן בחצי שיעור של מצוה אע"פ שאינו מקיים אלא מצות אכילת חצי שיעור מכל מקום הרי זה מעשה מצוה והוא בכלל אזהרת 'בל תגרע' ואסור לאכלו מדאורייתא. משא"כ אם אין כלל קיום מצוה בחצי שיעור, אז אכן לא לא יהא חיוב לאכלו, אבל מ"מ אינו עובר ב'בל תגרע' באכילתו, משום שהוא מבטל עשה לגמרי ובביטול מצות עשה אינו עובר אלא בעשה בלבד ולא ב'בל תגרע'. וזה ממש היפך ממה שנקטו האחרונים הנ"ל [אם לא שנאמר שפשוט להם שכשיש לו רק מקצת שיעור המצוה אינו בכלל אזהרת 'בל תגרע'].
אולם הרבה אחרונים חלקו על סברת מהרי"פ, וסוברים שאין בל תגרע באופן זה, ראה שפת אמת (סוכה לא. ד"ה והנה בטו"א), ותשובות מהרי"א (אסאד, או"ח סי' קמט), ושו"ת מהרש"ג (ח"א סי' פה) שהאריך לבאר כמה חלוקי דינים בלאו של 'בל תגרע'.
ובכלי חמדה (ואתחנן אות ב סק"ו) כתב, שלא שייך בזה 'בל תגרע' מכמה טעמים, הטעם הראשון על פי מה שכתב החכם צבי (סי' פו) שחצי שיעור אסור מחמת שמחשיבו וכמתבאר מדברי הריטב"א בסוגייתנו, וא"כ כמו שלענין איסור נחשב אצלו אכילה האמורה בתורה, הוא הדין לענין מצוה לא שייך בזה 'בל תגרע' כיון שמחשבתו קובעת שהוא בגדר אכילה האמורה בתורה ואינו גורע כלל. וגדולה מזו מצאנו בפדיון הבן, שהתורה אמרה שצריך לפדותו בחמש סלעים, ואעפ"כ יכול הכהן לומר לדידי שוה לי (קידושין ח.), דהיינו דבר שאינו שוה כן שבשבילו הוא שוה והבן פדוי, וא"כ גם במצוה שכל ישראל חפצים לקיים המצוה בלב ונפש, ודאי מועילה מחשבתו לעשותו אכילה ומקיים בזה מצות מצה ואינו עובר ב'בל תגרע'.
