מכירת חמץ ע"י בית דין

בגמ': ואלו שב"ד מקנין להן מי שנתחרש בעלה או נשתטה או שהיה חבוש בבית האסורין (סוטה כה, א).

בשו"ת באר יצחק (או"ח סי' א) נשאל על אדם שלא היה בביתו בערב פסח, והיה במקום שלא היה יכול למכור שם חמצו, והבי"ד הממונים בעסק מכירת חמץ השתדלו לטובתו ומכרו כל חמצו בתורת זיכוי דזכין שלא בפניו, האם חלה המכירה או לא.

בתשובתו דן הבאר יצחק במחלוקת הפוסקים אם אומרים 'זכין מאדם' כלומר, אם אפשר לזכות חפץ מאדם כשיש לו תועלת בכך, כגון להפריש עבורו תרומות שבכך אין מזכה לו אלא לוקח ממנו אך יש לו תועלת בכך, וכתב להוכיח ממה שאמרו בסוגיין שהבית דין מקנין למי שהלך למדינת הים, מפני שדעת האדם מסכמת למעשה בית דין ועל אף שאין הוא חייב לגרשה מכל מקום מעשה בית דין שריר וקיים, וא"כ כ"ש בנוגע למכירת חמץ שאין זה מצווה בעלמא אלא חוב גמור, וממילא וודאי שנוח לו לאדם שבית דין יעשו זאת עבורו, ומכירתו מכירה. ובשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' כג) ציין בזה לדברי המגן אברהם (סי' תלו ס"ק יא) שכתב במפורש שגם אחר יכול למכור חמצו של אחר מפני שהוא כמשיב אבידה. וע"ע בדברי מלכיאל (ח"ד סי' יח).