סדר הפרשת תרו"מ וסיום מקום לכל תרומה ומעשר
כתב הרמב"ם (ביכורים פ"ג הי"ב), המביא את הבכורים, כשהגיע להר הבית נוטל הסל על כתיפו בעצמו, ונכנס עד שמגיע לעזרה, וקורא בעוד הסל על כתיפו 'הגדתי היום לה' אלהיך' וגו', ומוריד הסל מעל כתיפו ואוחזו בשפתיו, והכהן מניח ידו תחתיו ומניף, וקורא 'ארמי אובד אבי וירד מצרימה' וגו' עד שגומר כל הפרשה, ומניחו בצד המזבח בקרן דרומית מערבית בדרומה של קרן וישתחוה ויצא. ובסוגיין הובאה מחלוקת תנאים אם הקריאה הנזכרת מעכבת בקיום המצוה, ואם ההנחה הנזכרת בקרן דרומית מערבית מעכבת, ומבואר בגמרא שהסוברים שההנחה מעכבת הוא משום ששנה הכתוב להזכירה ב' פעמים, ללמד שהיא מעכבת.
בסדר הפרשת תרומות ומעשרות הנהוג עפ"י פסקי בעל החזון איש, מבואר שנוטל מן הפירות מעט יותר מאחד ממאה ומבדילו מן השאר ואומר, 'יותר מאחד ממאה שיש כאן הרי הוא תרומה גדולה בצד צפונו, אותו אחד ממאה שיש כאן ועוד תשעה חלקים כמותו בצד צפונו של הפירות הרי הוא מעשר ראשון. אותו אחד ממאה שעשיתיו מעשר ראשון עשוי תרומת מעשר, ומעשר שני בדרומו ומחולל הוא וחומשו על פרוטה במטבע שיחדתיה לחילול מעשר שני ורבעי. ואם צריך מעשר עני יהא מעשר עני בדרומו. אם הוא רבעי יהא מחולל הוא וחומשו על פרוטה במטבע שיחדתיה לחילול מעשר שני ורבעי'.
והנה הדין שהמפריש תרומה ומעשר יכול להשאיר אותה ביחד עם הפירות, אלא שצריך לייחד מקום מסויים ולומר שהתרומה תהיה בצד צפון או דרום וכיוצא בזה, מבואר הוא במשנה (תרומות פ"ג מ"ה) לענין הפרשת תרומה, שכן דעת חכמים שצריך לייחד לה מקום, והטעם מבואר בגמרא (עירובין לז:), שהוא משום שתרומה קרויה 'ראשית', שנאמר (במדבר טו כ) 'ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה', ומלשון 'ראשית' למדו שצריך שיהיו שייריה ניכרים, וכל שלא סיים וייחד את מקומה של התרומה אין שייריה ניכרים. אך לא נתבאר שם הדין לענין מעשר ראשון ומעשר שני ומעשר עני.
אמנם בסוגיין מבואר דין הפרשה בכהן שעלתה בידו תאנה של טבל ואמר תאנה זו תרומתה בעוקצה, מעשר ראשון בצפונה ומעשר שני לדרומה ואכלה. וממה שאמרו שסיים מקומותיהם של מעשר ראשון ומעשר עני בצפון ובדרום, כתב הריטב"א (ד"ה ואמר תאנה) שמבואר שגם במעשרות צריך לסיים המקום, ודינם נלמד מתרומה בהיקש כמו שמצאנו בכמה מקומות שלמדו דיניהם זה מזה בהיקש. וכ"כ התוס' (קידושין כו: ד"ה מעשה), שהמפריש מעשר ראשון ולא קבע לו מקום בצפונו או בדרומו לא חלה הפרשתו.
אך הביא הריטב"א שיש חולקים, וסוברים שהפרשת מעשרות חלה גם אם לא ייחד מקום בצפונו או בדרומו, ומה שאמרו בסוגיין שהפריש וייחד מקום הוא משום שחיוב מלקות ומיתה על זר שאכל תרומה ומעשרות הוא רק אם ייחד להם מקום. והריטב"א דחה דעה זו. אך בשו"ת מהרי"ט (ח"א סי' כה) הוכיח שהפרשת מעשרות חלה גם אם קרא שם ולא הפריש, ונקט שבקריאת שם בלבד מותר כבר לאכול את הנותר. ובחידושי אנשי שם (תרומות שם) והגהות יד איתן (מעשרות פ"ז הי"א) כתבו, שכיון שהטעם שצריך לסיים מקום הוא כדי שיהיו שייריה של התרומה ניכרים, אין שייך דין זה אלא בתרומה ולא במעשרות. וכתב בחידושי אנשי שם שאף מה שכתבו התוס' בקידושין שגם במעשר ראשון צריך לקבוע מקום, יש לומר שזהו דווקא במעשר ראשון לפי שיש בתוכו תרומת מעשר שנקראת גם כן 'ראשית' כמו תרומה, ולכן גם היא צריכה שיהיו שייריה ניכרים, אבל מעשר שני ומעשר עני אינם צריכים יחוד מקום. ובמעדני ארץ (תרומות פ"ג ה"ח) ודרך אמונה (שם צה"ל ס"ק קמח) תמהו עליהם, והוכיחו מדברי הירושלמי (תרומות פ"ג ה"ג) שגם במעשר שני צריך לסיים מקום לצפונו או לדרומו, וכדעת הריטב"א, ודלא כיד איתן ותוס' אנשי שם.
