בדעת הרמב"ם בדין צער בעלי חיים
יש לעיין בדעת הרמב"ם בדין צער בעלי חיים, אם הוא דאורייתא או דרבנן (ראה בבא מציעא לב:), שלגבי מצות פריקה כתב (הל' רוצח ושמירת נפש פי"ג הלכה ח-ט), שאם הבעלים אינם רוצים לסייע עמו פטור מלפרוק ולטעון, וכן כתב לגבי בהמת גוי שאינו מחויב לסייע לו. ובכסף משנה (שם) כתב, שמה שכתב הרמב"ם גבי גוי שפטור, בהכרח אין כוונתו אלא לטעינה, אבל בפריקה חייב על כל פנים בשכר משום צער בעלי חיים כמבואר בגמרא (שם). ועיין שם שהוכיח שהרמב"ם סובר צער בעלי חיים דאורייתא, מזה שלא הביא את הדין לפטור בהמה רבצנית מ'רובץ ולא רבצן' כמבואר בגמרא (שם) שפטר בזה רבי יוסי הגלילי משום שצער בעלי חיים אינו מן התורה, ומשמע שאינו מחלק בין רובץ לרבצן, משום שסובר שצער בעלי חיים דאורייתא.
מחלוקת הפוסקים בדעת הרמב"ם
אולם בביאור הגר"א (חו"מ סי' ערב ס"ק יא) ובפני יהושע (בבא מציעא שם) ובמנחת חינוך (מצוה פ אות ב) כתבו בדעת הרמב"ם בפריקה שצער בעלי חיים דרבנן, שאין נראה מדבריו שכוונתו רק לטעינה. אלא שהגר"א והמנחת חינוך הקשו מדברי הרמב"ם (הל' שבת פכ"ה הכ"ו) שפסק בבהמה שנפלה לבור בשבת, שאם אינו יכול לעשות לה פרנסה במקומה מביא כרים וכסתות ומניח תחתיה ואם עלתה עלתה, ואף שמבטל כלי מהיכנו, ואם צער בעלי חיים דרבנן, לא היו דוחים דרבנן בקום ועשה כמבואר בגמרא (שבת קכח:). ונשארו בזה בצריך עיון.
חילוק בין צער של מיתה לשאינו של מיתה
אמנם בספר שבת של מי (שבת שם) הביא דעת מי שסובר בשיטת הרמב"ם, שדווקא צער של מיתה הוא מדאורייתא, אבל צער שאינו של מיתה אינו דאורייתא. ולפי זה מיושבים דברי הרמב"ם, שבנפלה לבור שיש צער מיתה הוי דאורייתא ולכן נדחה איסור ביטול כלי מהיכנו, אבל בפריקה אין צער מיתה ואין הצער בעלי חיים מדאורייתא.
חילוק בין שבת לשאר ימים
ובאור שמח (הל' שבת שם) יישב את דברי הרמב"ם בדרך אחר, שלעולם סובר צער בעלי חיים דרבנן, ומה שכתב גבי שבת צער בעלי חיים אין זה אלא לשון מושאל, וכוונתו שבשבת התורה הקפידה על שביתת בהמתו שלא תצטער בצער מלאכה, ומאחר שהקפידה התורה בשבת על מנוחת כל בעלי נפש לכן לא גזרו חכמים על איסור ביטול כלי מהיכנו במקום צער בעלי חיים. וכתב, שכן מוכח בירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב), שמבואר שם שאם רוכב על גבי בהמה בשבת חייב לירד ממנה, משום שהוא מצווה על שביתת בהמתו שנאמר למען ינוח, הרי שדין שביתת בהמתו הוא משום צער בעלי חיים.
וכעין זה מבואר גם ברבינו עובדיה מברטנורא (שבת פ"א מ"ה), שכתב בטעם בית הלל הסוברים שאדם מצווה על שביתת בהמתו ולא על שביתת כליו, שרק בבהמה שיש צער בעלי חיים מצווה על שביתתה. ואכן בהגהות מהר"ש ענגיל על המשניות (שם) כתב, שלפי זה צער בעלי חיים דאורייתא רק בשבת שבו הקפידה התורה על שביתת בהמתו אבל לא בשאר ימים, ולפי זה מיושבים דברי הרמב"ם.
חילוק זה בין שבת לשאר ימים נזכר גם בדברי הפרי מגדים (או"ח סי' שח א"א ס"ק סח), שכתב שאפשר שאף למאן דאמר צער בעלי חיים דרבנן, מכל מקום בשבת הוא דאורייתא משום למען ינוח. אמנם בטל תורה (שבת קנד:) הקשה עליו מדברי הגמרא (שם) שתירצו על רבן גמליאל שלא רצה לפרוק את חמורו בשבת שהוא משום שצער בעלי חיים דרבנן, הרי שגם בשבת אין צער בעלי חיים מן התורה.
חילוק בין בהמה שלו לבהמת חבירו
וכתב הטל תורה לתרץ, שרק בבהמה שלו צער בעלי חיים בשבת דאורייתא מלמען ינוח, שרק עליה הוא מוזהר על שביתתה, אבל על בהמת חבירו או בהמת הפקר שאין עליו חיוב למען ינוח אין בהם איסור צער בעלי חיים אלא מדרבנן כמו בבהמה שלו בשאר ימים, וכיון שכן אף בבהמה שלו אין לנו להתיר איסור ביטול כלי מהיכנו משום צער בהמתו, מאחר שבידו להפקירה ולא יהא חייב בצערה. מה שאין כן למאן דאמר צער בעלי חיים דאורייתא אפילו בחול אין חילוק בין בהמה שלו לבהמת אחרים, שעל כל בהמה מחויב שלא לצער אותה, וממילא נדחה איסור ביטול כלי מהיכנו מפני צער בעלי חיים.
גם הנצי"ב (העמק דבר כי תצא, הרחב דבר אות ב) כתב לחלק בין בהמה שלו לבהמת חבירו ליישב דברי הרמב"ם, אך לדבריו גם בימות החול יש לחלק בזה, שבבהמתו שמזונותיו עליך וכן אסור לו לאכול לפני בהמתו, הוא הדין שאסור לו לצערו בכל צער מן התורה, אבל בבהמת חבירו אינו מצווה מן התורה על צערו, עיין שם. וראה עוד באור שמח (הל' רוצח שם) ובאבן האזל (שם) מה שכתבו ליישב את דברי הרמב"ם.
