האם ההולך לדבר מצווה פטור מאמירת תפילת הדרך משום ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים"?
בפרשתן (שמות ד, כד): "וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ".
הנה באור החיים הקדוש בפרשתן על הפסוק "וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" כתב: ויבקש אולי כי לצד שהיה שליח מצווה היה לו מונע, על דרך אומרם ז"ל (פסחים ח ע"ב) שלוחי מצווה אינן ניזוקין, והמצווה שהיה עסוק בה קנה לו בה פרקליט אחד והוא המלווהו והשומר אותו ומנעו למשחית בל קרוב אליו. ואולי כי לזה נתכוון באומרו "בַּדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן", לומר שלא היה עוסק בהליכת המצווה אלא במלון ולזה הוא שביקש המיתו, ואף על פי כן היה לו מונע כי סוף כל סוף חשוב כשלוחי מצווה גם בזמן ההוא. וביני ביני כי המלאכים נועדו יחדיו נתחכמה צפורה והרימה מכשול, אבל בעודו עסוק במצווה פשיטא כי לא יקרב אליו משחית.
יש לחקור: מי שנוסע לדבר מצווה האם אינו חייב לומר תפילת הדרך דשלוחי מצווה אינם ניזוקים, או דילמא אי אפשר לסמוך על זה משום דלפעמים אף שלוחי מצווה ניזוקים?
הנה איתא בגמרא (שבת קי"ח ע"ב): "אמר רבי יוסי יהא חלקי ממתי בדרך מצווה".
ובמהרש"א (שם) הקשה: איך שייך שימות בדרך מצווה? הרי איתא בגמרא (פסחים ח ע"ב) דשלוחי מצווה אינם ניזוקים. ומתרץ: דשלוחי מצווה אינן ניזוקין היינו על ידי עסק המצוות לא היו ניזוקין, והכא מיירי בדרך מצווה במת בעת שעסק במצווה ולא על ידי עסק מצווה. חזינן מדבריו דאף דשלוחי מצווה אינם ניזוקים, יש לפעמים שניזוק, אם כן לפי זה צריך לומר תפילת הדרך אף בנוסע לדרך מצווה.
ובשו"ת דברי מלכיאל (חלק ב סימן צ"ד) הקשה עליו: אם כן מאי מעליותא שמת בדבר מצווה? ואי משום שהיה עוסק במצווה בשעת מיתה, למה נקט "דרך מצווה"? נימא יהא חלקי ממי שמת בתוך עסקו במצווה. ומתרץ: דבאמת איירי שמת בדרך מצווה מסיבת הדרך, ואף דשלוחי מצווה אינם ניזוקים, מכל מקום הא איכא גוונא שניזוקין כגון דשכיח הזיקא וכדומה, כדאיתא בגמרא (קידושין ל"ט ע"ב).
הנה בשו"ת לב יהודה (השמטות סימן ג) כתב דהולך לדבר מצווה פטור מלומר תפילת הדרך, כיון דשלוחי מצווה אינן ניזוקין והליכה לדבר מצווה מגינה עליו, שהרי שומר מצווה לא ידע דבר רע.
אבל בפירוש מעשה בצלאל על הריקנטי (סימן ל"ה) כתב דאף דשלוחי מצווה אינן ניזוקין חייבים הם בתפילת הדרך, משום דתפילת הדרך לא משום סכנה לבד תקנוה, ואם נימא דמחמת סכנה נתקנה צריך לומר דסכנת דרכים נחשב שכיחא היזקא וחוששים גם בשלוחי מצווה.
ובספר בעלי תמר (ברכות פרק ד) כתב: שמעתי בשם מרן הגה"ק זצ"ל מגור שהעיר, שאם כן בהולך לדבר מצווה לא יהיה צריך להתפלל תפילת הדרך, שהרי אין צריך להימלך בקונו בזה. אכן יש לומר, שגם בזה יתכן שחושב שהוא מצווה ולאמיתו של דבר אינה מצווה, וגם יתכן שאינה מצווה גמורה והוא מצווה הבאה בעבירה, או שאינו עושה המצווה לשמה ויש לו פניות וכוונות בלתי טהורות - לפיכך הוא צריך לתפילת הדרך גם כשהולך בדרך מצווה.
