יש לו חובות, האם צריך ליתן מעשר כספים
שאלה:
משפחה שהגיעה למצוקה כלכלית, כלומר שההוצאות שלהם יותר מההכנסות, ואינם מצליחים לגמור את החודש, וכתוצאה מכך הם הסתבכו בחובות, כעת המשפחה הגיעה לארגון המטפל בהבראה כלכלית, כדי להעלותם על דרך המלך, והשאלה היא, האם הם חייבים להפריש מעשר כספים, עוד הם שואלים, מה עם ההוראות קבע, שהם כבר התחייבו לצדקה, האם הם יכולים לבטלם?
תשובה:
בברכי יוסף (יו"ד סימן רנא סק"ג) כתב בשם ספר חסידים (סימן תנד), מי שחייב לבני אדם, לא ירבה בצדקה. ולכאורה משמע שיתן צדקה אך לא ירבה, אולם בסימן אחר (סימן שצז) כתב רבי יהודה החסיד, אדם שחייב לאחרים ממון, ואין לו משלו, לא יקנה ספרים, ולא יתן צדקה, ולא ישכיר סופרים, ולא יתן נרות לבית הכנסת ועל זה נאמר (ישעי' סא ח) 'שׂוֹנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה'. כלומר שלא יתן כלל צדקה.
ואולי יש ליישב, שיש סכום שכל אדם חייב ליתן צדקה בשנה, וכמבואר בשו"ע (יו"ד סימן רמט ס"ב) "לעולם לא ימנע אדם עצמו פחות משלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה, לא קיים מצות צדקה". וסכום זה גם החייב לאחרים צריך ליתן, אבל שאר נתינות של מעשר כספים, וכל שכן חומש לא יתן. [סכום זה, הוא בערך לפי שווי של עשרה גרם כסף].
ובתשובות והנהגות (ח"א סימן תקס אות ב) כתב ששמע מהרב מבריסק מרן הגרי"ז זצ"ל, שכל מי שמצבו דחוק, עד שזקוק לעזרה מאחרים, ואינו חי בדרך מותרות כלל, רק חי בדוחק עם בני ביתו, אין צריך ליתן מעשר, רק יקח לעצמו את כסף מעשרו, וכן בני תורה הנצרכים לא יקחו ממעשר של אחרים כשאפשר להם לקחת משל עצמם.
ובדרך אמונה (מתנות עניים פ"ז ציון ההלכה ס"ק ריד) כתב, שדווקא אם גם לצרכי עצמו אין מוציא אלא המוכרח ביותר, ובשאר הכסף משלם חובותיו, והביא עדות בשם מרן החזו"א זצ"ל שהורה לאחד שהיה לו חובות שמכל מקום ירשום עליו לחוב חשבון המעשר, ויפרענו אח"כ אחר שישלם חובותיו.
וכן כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן קצה) וזה פשוט אצלי שכל אדם שהוא בעל חוב לאחרים וע"י הפרשת מעשר כספים ממעט בפרעון חוב לא טוב עושה בעמיו. עכ"ד.
ובספר דבש לפי (אות פ"א אות כז) הביא שעל פי זה פירשו הקדמונים את הפסוק (שופטים ה ב) 'בפרוע פרעות בישראל בהתנדב עם ברכו ה'' שקודם 'בפרוע פרעות בישראל', יש על אדם לפרוע חובותיו, ולאחר מכן 'בהתנדב עם', יכול להתנדב ולתת צדקה, ואם יעשה כן, אז ברכו ה'.
בסוף ספר דרך פקודיך (הנהגות ישרות אות כט) כתב שמי שיש לו חובות, יכול לפרוע את החובות מכספי מעשר, כי גם פריעת בעל חוב היא מצוה. ובספר מאמרי צדקה [לבעל השומרי אמונים] כתב שצריך לומר שהתנה כן, קודם שהתחיל במצוה זו. [אמנם זה חידוש שאדם יוכל לפרוע חובות מכספי מעשר, ומסתבר שדבריו מבוססים שאדם שיש לו חובות פטור ממעשר].
אמנם עדיין יש לשאול, שהרי כתב הרמב"ם (מתנות עניים פ"י ה"ב) 'לעולם אין אדם מעני מן הצדקה, ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום'. ובטור (סימן רמז) הוסיף 'כי הדבר בדוק ומנוסה, כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו, אלא אדרבה תוסיף לו עושר וכבוד'. ואם כן יאמר האדם, אני אתן צדקה, ולא יחסר לי וגם אוכל לשלם את החובות.
ויש לומר שכל זה בדרך סגולי, אבל אסור לעשות סגולות על חשבון חובות של אחרים, ואדרבה במקום שאינו חייב צדקה ונותן, הצדקה לא תועיל.
אמנם העצה היא, שיפריש מעשר כספים, ויקנה בהם את המצוות שממילא חייב לקנותם, ויכול גם לשלם בהם את דמי הלימוד של בניו, אמנם אם לא נהג כן עד עכשיו, יעשה התרת נדרים על המעשר כספים, ושוב יקבל על עצמו, להפריש מעשר כספים, ובתנאי שיוכל גם לעשות בהם מצוות שהוא חייב בהם ממילא, וכדברי הפתחי תשובה (יו"ד סימן רמט סק"ב) ובשו"ת שבט הלוי (ח"ז סימן קצה) כתב שלבני הישיבות אפשר להקל כשיטת הכנסת הגדולה, להוריד תחילה מהסכום שהרויח, את הוצאות הבית המינימאליות ואח"כ להפריש מעשר.
לסיכום: מי שיש לו חובות, מעיקר הדין פטור מן הצדקה וממעשר כספים, חוץ משלישית השקל בשנה, שזה כל אדם חייב, אולם אם יש באפשרותו להפריש מעשר כספים, ולקנות בהם דברי מצוה שממילא קונה אותם, לכמה שיטות יוצא בזה מצות מעשר כספים.
אמנם אם כבר יש לו התחייבויות לצדקה, לכאורה יש כאן נדר, והוא חייב לקיים נדרו, אך מצינו בתשב"ץ (ח"ב סימן קלא) שמי שנדר לצדקה, ויש לו בנים שהוא צריך לפרנסם הם קודמין, דקיימא לן עניי עירך קודמין, ועל זה אמרו בכתובות (דף נ ע"א) 'אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת', וכי אפשר לו לאדם לעשות צדקה בכל עת, זה הזן בניו ובנותיו קטנים, ואפילו אין לו בנים, והוא צריך למזונותיו להתפרנס ממעשה ידיו, הוא קודם לכל אדם, וכמו שאמרו בבבא מציעא (דף סב ע"א) חייך קודמין לחיי חברך.
אמנם כתב שם שמהטוב ביותר שיתיר את נדרו, גם בעניננו מי שכבר התחייב לצדקה ויש לו חובות, יתיר את נדריו לצדקה, וישלם את חובותיו.
